Igrot Kodesh · Letter 9596

By the grace of Hashem,

At the conclusion of the holy Shabbat* that blesses the month of Kislev* 5729,
Brooklyn, New York,

To the distinguished Chassid* who fears Hashem, chosen of the people, who surpasses them, who seeks the good of his people, has generous conduct, and is of illustrious lineage, the Rav Shneur Zalman[1] Shlita*,

I greet you and bless you,

On the occasion of your approaching birthday, I wish you a year of success and blessing, in your public activities and in what concerns you personally. For these two dimensions are linked and cannot be separated in a Jew in general and in your case in particular, given your responsibilities. All of this will be in good health, with joy and enthusiasm.

I hope that, in keeping with your custom in past years[2], you will visit, on that day, the Tzemach Tzedek* synagogue and house of study in reunified Jerusalem, "the city where all are united"[3]. I therefore enclose what has been published recently[4] of the Tzemach Tzedek's teachings — words of the living Hashem, belonging both to the revealed dimension of the Torah and to its hidden dimension.

This unity appears even more clearly in the Tzemach Tzedek's discourses[5] than in those of our other masters and leaders, his predecessors and successors. Unfortunately, the binding has not been completed and these booklets are therefore sent to you as they are. With my respect, my blessing for long days and good years, as well as to give me good news, both materially and spiritually,

You have merited receiving as your share the founding of Kfar Chabad*[6], and may Hashem therefore soon bring about the creation of a second Kfar Chabad[7], and then a third. I therefore had the idea of making you a proposal on the occasion of your birthday, in connection with the Tzemach Tzedek synagogue. I will first note that I received good news that there are other available plots in the same street — lands or even buildings belonging to Chabad and to Chabad institutions. In fact, the street itself bears the name of Chabad. Consequently, it would be wise, right, proper, and good for other buildings on this street, other plots, to be added to this synagogue and house of study in order to expand it, to serve as a residence for Chabad men and institutions, and first and foremost for a Yeshiva* — at least a small one in quantitative terms. Perhaps even a dormitory will be planned there. Given the pace of events and of what has been happening in recent years, all of this could happen quickly, or even occur within what will be considered a near time for us[8], if all the institutions capable of assisting and deciding truly wish for all of this to happen.

Of course, I am not unaware of the difficulties this raises — the need, on the one hand, to eliminate and remove what is currently in that place, and on the other hand, to build and strengthen all that is desirable. But it is absolutely certain that, with the appropriate resolve, all these difficulties will be overcome in a relatively easy manner. Slightly modifying the formulation of our Sages[9], one could say: "the heart reveals it to the mouth," so that not only this street, but the entire neighborhood bears the name of Chabad.

In continuation of what has just been said, I will reproduce here one point from what was explained today, at the Chassidic farbrengen* of Shabbat Parshat Chayei Sarah*, which blesses the month of Kislev[10]. One knows the saying of the Admur HaZaken*[11] which we have often heard from my father-in-law, the Rebbe*, to the effect that "one must live with the time" — that is, apply the teachings of the weekly Torah portion to the events occurring during that week, in his own words.

At times, one must reflect on the weekly Sidra* and Parasha* in order to draw from them the teachings applicable to the events of the week. Other lessons, by contrast, are learned much more easily. By an act of divine mercy, when one might fear doubt or a lack of objectivity deflecting the reasoning of one who consults the weekly Torah portion and preventing him from discovering the appropriate teaching there — without distorting it or interpreting it contrary to the truth — a lesson may sometimes be delivered in so clear a manner that all ambiguity is necessarily removed. This is precisely the case with this week's Parasha, from its very beginning, and what is set out below justifies the lengthy account and the dialogue between Avraham and the sons of Cheth*, the significance of which one might question.

There was a field and a cave in the city of Hebron*. There, Adam* and Chavah* were buried. The cave, the field surrounding it, and the surrounding city were under the domination of the sons of Cheth, who were also descendants of Adam and Chavah and were, moreover, the most numerous.

The Parasha therefore relates that Avraham* came — and it is emphasized that "Avraham was unique"[12]. He asked that the cave of Machpelah* be given to him, not in an incidental manner, but as his permanent domain — that is, definitively. On the face of it, such a request ran counter to justice and righteousness, for these men were present on the ground, they were the most numerous, and they themselves descended from Adam and Chavah just as Avraham did. How, then, could such a request be justified, precisely on the part of one who had devoted his entire life to hospitality and good deeds, to the point that the Creator of the world and of man bears witness about him: "I have loved him so that he may command his children and his household after him to keep the way of Hashem by doing Tzedakah* and justice"[13]?

One must conclude that this request was fully justified. Moreover, in the end, the sons of Cheth acceded to it in a pleasant and peaceful manner, without the slightest dispute, much less by fighting. For he addressed them in these words: "I am a stranger and a sojourner among you"[14]. Rashi* offers an explanation on this matter, which is therefore accessible to the five-year-old child who also studies his commentary: "If you wish, I will be a stranger. If not, I will be a resident and take possession by right[8], for the Holy One Blessed be He*[8] told me: I will give this land to your descendants." Now, remarkably, not only did the sons of Cheth see fit to grant this request in principle, but moreover Ephron*, the owner of the cave and the field, speaking as the representative of all the sons of Cheth, gave him not only the cave but also the field and, in the end: "all the trees of the field in all its domain, round about"[15]. Furthermore, regarding payment, "he will give it to me at its full value"[16]. Again, in keeping with the nature of the sons of Cheth, who "speak much but do not even act a little"[17], they asked him for "four hundred shekels of silver, acceptable to the merchant."

From that time on, the cave of Machpelah and everything pertaining to it became the property of Avraham, transmissible to his children after him, until the end of all generations, with the agreement of the sons of Cheth and the peoples who represent them and who have taken their place. This contains a clear and evident teaching for all similar cases and, all the more so, for this precise situation. This is also evident, as has been said, to the five-year-old child. Nevertheless, in the manner of expression, the five-year-old and even the ten-year-old may make the mistake of thinking that one must "bow down to the people of the land"[18], including according to the plain meaning of the verse, as Ibn Ezra* indicates[19]. And our Sages, addressing one who, having reached the age of fifteen, already studies the Gemara* and the Talmud*, explain and clarify[20] that one bows down in order to give thanks to the Holy One Blessed be He for the good news one receives[21]. But in this instance, it was "before the people of the land." He therefore gave them this explanation and they understood that one may only praise and glorify Hashem, blessed be He.

What holds true for the cave of Machpelah applies equally to Chabad Street in the Old City of Jerusalem, as has been said.

Notes

[1] Mr. C. Z. Chazar*, President of Eretz Yisrael*. See, regarding him, letter no. 9581.
[2] See, on this subject, letter no. 9400.
[3] Psalms 122:3. See, in this connection, the Yerushalmi*, tractate Chagigah, chapter 3, paragraph 6.
[4] It appears to be the Biyurei HaZohar, vol. 1, whose preface is dated Rosh Chodesh* Elul 5728. See, on this subject, letter no. 9582.
[5] See, in particular, on this subject, Likkutei Sichot*, vol. 9, p. 250.
[6] See the Iggrot Kodesh* of the Rebbe Rayatz*, vol. 13, pp. 451 and 498.
[7] See, on this subject, letters nos. 9087, 9666, and 9672.
[8] The Rebbe emphasizes the words: "for us," "by right," and "the Holy One Blessed be He."
[9] See, on this subject, letter no. 6603.
[10] See Sichot Kodesh 5729, vol. 1, beginning on p. 121.
[11] See Sefer HaSichot 5702, p. 29, and the Hayom Yom*, at the date of 2 Cheshvan.
[12] Ezekiel 33:24.
[13] Genesis 18:19.
[14] Genesis 23:4.
[15] Genesis 23:17.
[16] Genesis 23:9.
[17] Tractate Bava Metzia 87a and Rashi's commentary on the verse Genesis 23:16.
[18] Genesis 23:7.
[19] In his commentary on this verse. And one should also consult his commentary on Genesis 23:12: "And Avraham bowed down before the people of the land."
[20] Midrash Bereishit Rabbah*, Parshat Chayei Sarah, chapter 58, paragraph 6, and chapter 60, paragraph 6.
[21] In this case, the obtaining of this cave. In contrast, it is quite clear that Avraham did not bow down before the sons of Cheth.

ט'תקצו

ב"ה, מוצאי שבת-קודש מברכים חודש כסלו, ה'תשכ"ט

ברוקלין, נ.י.

לכבוד הוו"ח אי"א נו"נ בחור מעם ומורם מעם ודורש טוב לעמו בעל מדות תרומיות ענף עץ אבות מו"ה שניאור זלמן שליט"א

שלום וברכה!

בקשר עם יום הולדתו הבע"ל, הנני מאחל למר שנת הצלחה וברכה הן בענינים הכלליים והן בענינים הפרטיים –

שהא בהא תליא ואין להפריד בין הדבקים בנוגע ליהודי בכלל ועל אחת כמה וכמה אצל מר ותפקידו –

ושיהי' מתוך בריאות הנכונה ושמחה וטוב לבב.

כיון שתקותי אשר כמנהגו בעבר יהי' ביום ההוא בביהכ"נ וביהמ"ד צמח צדק אשר בירושלים השלמה עיר שחוברה לה יחדו, מצורף בזה מה שהו"ל ימים אלו מתורת אדמו"ר הצ"צ, דא"ח – נגלה ונסתר דתורה גם יחד –

אשר במאמרי הצ"צ רואים איחוד זה בגלוי יותר מאשר במאמרי רבותינו נשיאינו לפניו ולאחריו.

לצערי לא נגמרה הכריכה ולכן נשלחו הגליונות כמו שהם.

בכבוד ובברכה לאריכות ימים ושנים טובות ולבשורות טובות בגשמיות וברוחניות גם יחד.

כיון שזכה מר ונפל בחלקו ובגורלו יסוד כפר חב"ד – ויהי רצון אשר בקרוב ממש גם יסוד כפר חב"ד שני ולאחריו שלישי וכולי – עלה בדעתי להציע למר בקשר ליום הולדתו ובקשר לביהכ"נ הצ"צ, בהקדמה אשר הגיעתני שמועה טובה אשר ישנם ברחוב ההוא עוד שטחים, קרקעות או גם בנינים השייכים לחב"ד ולמוסדות חב"ד, על כל פנים הרי הרחוב נקרא "רחוב חב"ד", ובקשר עם זה הרי מהראוי והנכון והכשר והטוב אשר עוד כמה בנינים ברחוב ההוא וכן השטחים יצטרפו ויתוספו לביהכ"נ וביהמ"ד האמור, דירות לאנשי חב"ד וכן מוסדות, ולכל לראש ישיבה או ישיבה קטנה (בכמות) עכ"פ, ואולי גם בצירוף פנימי' וכולי. ומתאים לקצב המאורעות והענינים בשנים האחרונות הרי אפשר שיהי' הדבר בקרוב, ולא עוד אלא אפילו בעגלא דידן , באם כל הגורמים היכולים לסייע בזה ולהחליט בזה ירצו באמת בהענינים האמורים.

מובן שלא נעלמו ממני כמה קישויים בזה, הן בהקו דפינוי וסילוק הענינים הנמצאים במקום האמור והן בנוגע לבנין וביסוס הענינים הרצויים. אבל בודאי ובודאי שברצון המתאים יתגברו על כל הקישויים האמורים בקלות לפי ערך. ובשינוי קצת בסגנון חכמינו ז"ל לבא לפומא גליא – לא רק הרחוב כי אם גם כל הרובע בשם "רובע חב"ד" ייקרא.

בהמשך להכתוב לעיל אעתיק בזה נקודה ממה שנדבר היום בהתועדות דש"ק מברכים כסלו, פ' חיי שרה.

ידוע פתגם כ"ק אדמו"ר הזקן אשר שמענו אותו כמה פעמים מפי כ"ק מו"ח אדמו"ר: "מ'דאַרף לעבן מיט דער צייט" ופירושו ללמוד מפרשת השבוע למאורעות חיי שבוע זה, עכ"ל.

יש אשר צריך להתבונן בהסדרה והפרשה של השבוע עד שימצאו בה הוראות בקשר למאורעות השבוע, ויש הוראות אשר בקל יותר להבינם מפרשת השבוע. ובחמלת ה' הרי מובן אשר באם יש מקום לספקות ולשוחד אשר יטה את שכל המעיין בפרשת השבוע מלמצוא בה הוראה המתאימה מבלי לעַותה ושלא לפרשה היפך האמת, באה לפעמים ההוראה באופן ברור כל כך עד שאי אפשר לפרשה אחרת. והוא הדין בפרשת שבוע זה ותיכף בתחילתה, אשר על פי המבואר לקמן יש גם להבין אריכות הסיפור והשקו"ט דאברהם ובני חת, אשר לכאורה מאי נ"מ.

הי' שטח אדמה ומערה בעיר חברון ובה היו קבורים אדם וחוה, אשר המערה והשדה סביבותה והעיר סביבותם היו תחת יד בני חת, שהם לכאורה ג"כ יוצאי חלציו של אדם וחוה, ורבים במספר וכולי.

ומספרת הפרשה אשר בא אברהם – אשר אחד הי' אברהם – ומבקש שיתנו לו את מערת המכפלה, ולא בדרך ארעי כי אם לאחוזה, ז"א לצמיתות; דרישה, לכאורה, נגד הצדק והיושר, שהרי הם הנמצאים במקום והם הרבים וחלק להם באדם ובחוה כמו לאברהם. וממי באה דרישה זו? דוקא מזה אשר כל חייו הקדיש להכנסת אורחים ולגמילות חסדים עד אשר מעיד עליו בורא העולם והאדם: "ידעתיו אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". הוי אומר אשר בודאי ובודאי הדרישה צודקת. ולא עוד אלא אפילו בני חת מסכימים על זה סוף סוף, ובדרכי נועם ושלום, מבלי כל קטטה על אכו"כ מלחמות. אלא שתחילת הדיבור עם בני חת צריך להיות "גר ותושב אנכי עמכם" וכפירוש רש"י (זאת אומרת שזהו מובן גם לבן חמש למקרא, שהוא הלומד חומש עם פרש"י) "אם תרצו הריני גר ואם לאו אהי' תושב ואטלנה מן הדין שאמר לי הקב"ה לזרעך נתתי את הארץ הזאת". וראה זה פלא, אשר בני חת לא רק מסכימים למלאות דרישה האמורה אלא שעפרון בעל המערה והשדה המדבר בשם בני חת נותן לו לא רק המערה כי אם גם השדה, ובסופו של דבר גם "כל העץ אשר בשדה אשר בכל גבולו סביב". בנוגע לכסף – הרי אדרבה ואדרבה "בכסף מלא יתננה לי", וגם בזה כטבע בני חת "אומרים הרבה ואפילו מעט אינם עושים", ודורשים ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר.

ומאז הרי מערת המכפלה וכל השייך לה קמו לאברהם לאחוזה כולי, זאת אומרת לבניו אחריו עד סוף כל הדורות בהסכם בני חת וכל האומות הבאים מכוחם ובמקומם, – הוראה פשוטה וברורה בכל כיוצא בזה ועל אחת כמה וכמה בענין זה עצמו, ברור, כאמור לעיל, אפילו לבן חמש למקרא. אלא שבאופן הדיבור הרי בן חמש, ואפילו בן עשר וכולי יכול לטעות ולומר אשר האופן צריך להיות "וישתחו לעם הארץ" ועל פי הפשט בכתוב (עיין אבן עזרא). ובאו חכמינו ז"ל (לימוד של זה שכבר הגיע לחמש עשרה לגמרא ולתלמוד) ופרשו ובררו ההנהגה "וישתחו – מכאן שמודים על בשורה טובה", זאת אומרת – להקב"ה, אלא שהי' "לפני עם הארץ", היינו אשר הסביר לפניהם והבינו שהשבח וההודי' הם להשם יתברך.

ומעניני מערת המכפלה הרי על דרך זה גם בנוגע לרחוב חב"ד בירושלים עיר העתיקה וכולי כנ"ל.