Igrot Kodesh · Letter 923 — Teshuvah

By the grace of Hashem,

16 Adar Rishon 5711,

Brooklyn,

To the great Rav, distinguished and erudite chassid* who fears Hashem,

Rav Reuven[1],

Greetings and blessing,

I have received the three volumes of your sefer*, Mishpetei Bnei Adam[2], as well as your letter of 7 Adar Rishon.

You discuss in your letter and in your book, vol. 2, p. 224, the words of the Yam Shel Shlomo* on Bava Kamma 91b regarding the prohibition of harming or humiliating oneself for financial reasons.

What the Yam Shel Shlomo says concerns one who mocks his own person, but not one who harms or humiliates himself through his work.

Consequently, you raise a question on the Shulchan Aruch* of the Alter Rebbe*, Hilchos Nizkei Guf VaNefesh, paragraph 4, in the Kuntres Acharon. He derives from the conduct of Rav—who asked Rav Kahana to skin an animal—and from that of Yaakov—who endured the harsh weather[3]—that it is permitted to harm or cause oneself suffering for financial reasons[4].

I am surprised by your objection. How do you find such a distinction in the words of the Yam Shel Shlomo? How can one establish a connection between mockery and neglect of study, on the one hand, and imposing suffering on oneself, on the other? I do not have the Yam Shel Shlomo and so cannot quote its language.

On the contrary, consider the reason it is forbidden to cause oneself suffering. The Shulchan Aruch of the Alter Rebbe says that "a man is not master of his body, and may not humiliate it or cause it suffering." Thus one cannot impose suffering on oneself, just as one cannot cause suffering to another.

The Radbaz*, commenting on the Rambam*, Hilchos Sanhedrin, ch. 18, par. 7, states the reason clearly. He says that the neshama* of a person is not his property but rather Hashem's. You will also consult the Rambam, Hilchos Rotzeach, ch. 1, par. 4.

You support your view by citing the verses "By the sweat of your brow you shall eat bread" and "Man is born to toil."

It is clear that one must ask whether such is the common practice, whether Hashem asked one to use His property in this manner, since He said: "Six days you shall labor." If, however, one goes beyond that, one damages Hashem's property without His consent.

Yaakov mentioned the climatic conditions, and Rav asked someone to skin an animal. This is proof that such conduct is unusual, infrequent. You will consult, regarding this, Bava Metzia 93b, which reports a dispute concerning enhanced safekeeping; the Midrash Tanchuma Mikeitz, which explains that Yaakov, fleeing Esav, went to Lavan and there endured several hardships, including the climatic conditions; the Tur's commentary on the Torah on Vayetzei 31:39, specifying that Yaakov went beyond his obligation in this matter.

You also ask me about chapters 1 and 22 of Tanya*, which say—as does the Turei Even 29a—that "one who transgresses a light rabbinic prohibition is called a rasha*. How much more so one who neglects a positive commandment."

You are surprised by this expression "how much more so," given what is clearly established in Shevuos 12b and Zevachim 7b, where Chazal* say: "To one who transgresses a positive commandment and does not regret it applies the verse: 'The sacrifice of the wicked is an abomination.'"

The answer rests on two points:

A) Shevuos and Zevachim deal with one who has transgressed two positive commandments—the sin itself and the failure to regret it.

The Alter Rebbe's wording at the beginning of ch. 1 of Iggeres HaTeshuva*, p. 91a, allows us to establish that, in his view, teshuvah* is a positive commandment of the Torah, contradicting the opinion that holds that the mitzvah consists, for one who regrets his bad deed, in confessing it. You will consult the Minchas Chinuch, ch. 64, and also the Sefer HaMitzvos of the Tzemach Tzedek*, on the mitzvah of confession and teshuvah; the commentary of Rav I. P. Perla on Sefer HaMitzvos of Rav Saadya Gaon, parsha 42; and the Zohar*, vol. 3, p. 124a. This will not be developed here.

According to this view, the requirement to confess applies throughout the year. It is, however, different on Yom Kippur, since all are then obligated to do teshuvah, according to the Rambam, Hilchos Teshuvah, ch. 2, par. 7. Likewise, when one offers a korban*, one must confess the sin one wishes to atone for thereby. This is what Zevachim explains. The positive command to do teshuvah then applies. By contrast, the Tanya and the Turei Even say that one is a rasha from the moment one has neglected a positive commandment.

B) One can offer another explanation. Shevuos and Zevachim only indicate that such a person is a rasha. But one might think that such a label remains light in such a case. The Tanya therefore explains that on the contrary, it is grave. It is in this regard that he says "how much more so."

Note:

I saw that in your sefer you treat the kings first, basing yourself on the end of Maseches Horayos, which says that the king takes precedence over the Kohen Gadol* and the prophet. Yet in this chapter you first discuss Moshe Rabbeinu*, master of all prophets. But one may genuinely question this, since Moshe's quality was prophecy and not kingship, as you yourself emphasize at the beginning of p. 2.

This chapter on kings, if it deals first with the loftiest among them, must speak first of all of Moshiach*.

Concerning prophecy, one opinion expressed in the first chapter of Maseches Rosh Hashanah holds that, among the kings, certain ones equaled Moshe. The Rambam, however, says in Hilchos Teshuvah, ch. 9, par. 2, that Moshiach will be a great prophet, close to Moshe. He therefore seems to adopt the other opinion in Rosh Hashanah, according to which no other king was comparable to him.

As for kingship, by contrast, Sanhedrin 93b says that Moshiach will be able to render judgment based on his sense of smell, and even relates an action that was performed taking this into account. The view that holds that one king was indeed Moshe's equal—namely, Shlomo—will agree that the latter could only render judgment after hearing the witnesses. Olfactory judgment is therefore granted to him[5] as a king and not as a prophet, since the latter does not render judgment.

According to the version we have, this can be considered the meaning of the two explanations the Midrash Tanchuma gives, at the end of Parshas Toldos, regarding Moshiach: "He will understand and surpass Yitzchak," but not Moshe, who is a greater prophet than he, and "He will surpass Moshe" through kingship.

You will consult the notes of Rav S. Buber on Midrash Tanchuma, paragraph 34. He notes that the Maharatz Chayos raises a question, based on this very text, concerning the Rambam's statement at the same reference, according to which Moshiach is only "close to Moshe." You will also consult the maamar* delivered by the Frierdiker Rebbe* on Acharon Shel Pesach 5709, which appears in kuntres no. 65. It says that in the World to Come, Moshiach will bring the deep teaching of the Torah even to the Avos*, to Moshe, and to Aharon. This is also what the Likkutei Torah* of the Alter Rebbe says, on Parshas Tzav, in the second chapter of the maamar entitled "Yarim Yado."

With my blessing of success in obtaining Hashem's help in the study of Torah, with tranquility of body and mind,

Enclosed you will find a check[6].

Notes

[1] Rav R. Gluk.

[2] Literally: "Judgments of Men."

[3] When he worked for Lavan, his father-in-law.

[4] To earn his livelihood.

[5] To Moshiach.

[6] Probably as payment for the sefer sent by this author.

תתקכג

ב"ה, ט"ז אד"ר, תשי"א ברוקלין.
הרה"ג הוו"ח אי"א נו"נ חו"ב וכו' מוה"ר

ראובן שי'

שלום וברכה!

הנני בזה לאשר קבלת ספרו משפטי בני אדם - ג' חלקים - גם מכתבו מיום ז' אד"ר.

ומה שהעיר במכתבו וכן בספרו ח"ב ערכ"ד, בדברי היש"ש לב"ק (צא, ב) בדין שאסור לחבול ולבייש עצמו בעבור צורך ממון.

ובפרט דאין דברי היש"ש אמורים אלא אם מבייש או חובל בעצמו בדרך ליצנות וכיו"ב, אבל, אם הביוש או החבלה באה ע"י מלאכה מותר.

ומזה קשה לו על מש"כ בשו"ע רבינו הזקן הלכות נזקי גוף ונפש ס"ד בקו"א, דמדאמר רב לר"כ פשוט נבלה כו' ומיעקב שאכלו חורב וקרח משמע דמותר ביוש וצער לצורך ממון.

ותמה אקרא על כת"ר, מנ"ל חילוק הנ"ל בדברי היש"ש, ומה ענין ליצנות וביטול תורה לנדו"ד דחובל בעצמו (ואין היש"ש תח"י לעיין בלשונו),

ואדרבה זיל בתר טעם האיסור לחבול בעצמו שהוא משום כי "אין לאדם רשות על גופו כלל להכותו ולא לביישו ולא לצערו" (שו"ע אדה"ז) היינו שבענין צער הגוף דינו כמו גופו של חבירו. ויותר מבואר טעם הדבר ברדב"ז על הרמב"ם (הל' סנהדרין פי"ח ה"ז) אין נפשו של אדם קנינו אלא קנין הקב"ה ועייג"כ רמב"ם הל' רוצח (פ"א ה"ד).

ומה שהביא ראי' לדעתו ממש"נ בזעת אפך תאכל לחם אדם לעמל יולד, וכיו"ב,

הנה פשוט שתלוי בזה אם כן הוא מנהגו של עולם, שאז הרי נתן הקב"ה רשות להשתמש בקנינו באופן כזה, כיון שאמר ששת ימים תעשה מלאכה. אבל אם מוסיף על הנ"ל - ה"ז חובל בקנינו של הקב"ה בלי רשותו - ומזה גופא שהתפאר יעקב אכלני חורב וקרח וגו' ושהוצרך רב להזהיר פשוט נבלה וכו' מוכח שאינו נהוג ורגיל כלל. ועיין ב"מ צ"ג, ב: נטירתא יתירתא כו' (ולכאורה תלוי במחלוקת רבה ור"ח שם). ועייג"כ בתנחומא מקץ עה"פ וא-ל שדי, ברח מפני עשו ללבן ראה כמה צרות הייתי ביום אכלני חורב וגו', ובפי' הטור עה"ת (ויצא ל"א ל"ט) פירש ג"כ שעשה יעקב מה שלא הי' חייב בזה.

עוד העיר על מש"כ בתניא פ"א וכ"כ ג"כ בטורי אבן לר"ה (כ"ט א) דהעובר על איסור קל של ד"ס נקרא רשע וכ"ש וק"ו במבטל מ"ע דנקרא רשע.

ומקשה דלמה להו ללמוד זה בק"ו והרי מפורש הדבר בשבועות (י"ב, ב) וזבחים (ז, ב) דאמרז"ל "האי עשה ה"ד אי לא עביד תשובה זבח רשעים תועבה".

ויש לומר בשנים:

א) בשבועות וזבחים עבר אתרי עשה, עשה של עבירה עצמה, והעשה דעשית תשובה,

כי משגרת לשון רבנו הזקן באגרת התשובה פ"א (צ"א רע"א) משמע דס"ל דתשובה מצוה מן התורה היא, ודלא כיש אומרים דהמצוה היא שאם רוצה לעשות תשובה מצוה להתוודות (ועיין בזה מנחת חינוך שס"ד ועייג"כ ספר המצות להצ"צ מצות וידוי ותשובה, ביאור הרי"פ פערלא לסהמ"צ לרס"ג פרשה מ"ב, זהר ח"ג קכ"ד א' ואכ"מ) ואפילו לדע[ה] זו י"ל דהני מילי כל השנה כולה, אבל ביוהכ"פ (שבזה מדבר בשבועות שם) שאני, כי אז חייבים הכל לעשות תשובה (רמב"ם תשובה פ"ב ה"ז) וכן בשעה שמביא קרבן לכפר על חטא (שבזה מדבר בזבחים שם) במילא חלה עליו מ"ע דתשובה, אבל בתניא (ובטו"א) מביא ראי' שתיכף כשביטל מ"ע אחת נקרא רשע, וק"ל.

ב) עוד י"ל: משבועות וזבחים מוכח רק דנקרא רשע, וקס"ד לומר שזהו רשע קל, ומביא ראי' בתניא שהוא רשע חמור, כי אתיא במכש"כ וקל וחומר.

הערה :

ראיתי בספרו שמתחיל במערכת מלכים (והוא ע"פ סוף הוריות דמלך קודם לכה"ג, ונביא וכו') ובמערכה זו גופא - באדון כל הנביאים - מרע"ה, וצע"ג בזה, דמעלת מרע"ה הייתה הנבואה ולא המלכות וכמ"ש כת"ר עצמו שם רע"ב.

ובמערכת מלכים ההתחלה - מלמעלה למטה - צ"ל דמלך המשיח.

דהנה גם בנבואה י"א בר"ה פ"ק דבמלכים קם כמרע"ה, אבל ממש"כ ברמב"ם (תשובה פ"ט ה"ב) דמשיח נביא גדול קרוב למשה רבנו, משמע דס"ל כמ"ד בר"ה שם דגם במלכים לא קם.

אבל במדריגת מלך - הרי אמרו דמשיח מורח ודאין (סנה' צ"ג ב' ועשו מעשה ע"פ זה, עיי"ש) דאפילו למ"ד דבמלכים קם כמשה, והיינו שלמה, לא הורשה לדון אלא ע"פ עדים וכו', ופשיטא דמורח ודאין הוא מדין מלך ולא מדין נביא דאין נביא שופט,

וע"פ גרסתינו, י"ל דזהו שני הפי' בתנחומא ס"פ תולדות, ע"ד מלך המשיח: ישכיל וגו' ונשא מיצחק (ואינו מפרט ממשה, כי גדול משה הימנו בנבואה) כו', ונשא ממשה (כי במלכות גדול משיח ממשה).

ועיין בהערות מהר"ש בובער לתנחומא (שם סקל"ד) דמהר"ץ חיות הקשה מכאן על מ"ש ברמב"ם שם דמשיח הוא רק קרוב למשה, ועייג"כ מאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע דאחש"פ ה'תש"ט (נדפס בקונטרס ס"ה) דלע"ל ישפיע המשיח פנימיות התורה גם להאבות מרע"ה ואהרן כו' - וכן מוכח בלקו"ת לרבנו הזקן פ' צו ד"ה והניף ידו פ"ב.

בברכת הצלחה בת"ת בסייעתא דשמיא ומתוך מנוחה בגו"ר.

מוסג"פ המחאה.

תתקכג
חלקה נדפס בלקו"ש ח"ו ע' 328 וחלקה שם ע' 254 והושלמה ע"פ העתקה. מוה " ר ראובן : גליק.