Igrot Kodesh · Letter 8885 — Chinuch

By the grace of Hashem,

days of Selichos* 5724,

Brooklyn, New York,

To the attention of Mr. Kaddish Luz,

in the holy city of Yerushalayim*,

may it be restored and rebuilt,

I greet you and bless you,

I learned, with pleasure, from the men of Kfar Chabad* (note 1: See Likkutei Sichos*, vol. 33, p. 243.), that you visited this place and that you were impressed by its institutions. You have always had a positive connection with the men of Chabad* and I am sure that you will continue to do so in the future, and moreover that you will strengthen all this, as much as possible, in keeping with the development of Kfar Chabad* and what concerns it. According to an established principle, indeed, an increase is necessary in all domains of good and "one knows the elevation in holiness" (note 2: According to Tractate* Berachos* 28a.). Moreover, your position opens specific opportunities for you and everything is the effect of Divine Providence*.

On the occasion of the new year, which arrives, for us and for all of Yisrael*, for good and for blessing, I hereby address my blessing to you yourself and to all your family, that you be inscribed and sealed for a good and sweet year, materially and spiritually. With my respects and my broad blessing,

I have duly received your book: "The Stones of the Road" and I beg you to excuse the delay in acknowledging receipt. This was due to several reasons. I thank you for having thought to send it to me. The creation of a man, to a great extent, is a reflection of its author. Moreover, in this case, certain chapters of this book are autobiographical. When one is at a distance, this is indeed a means of becoming personally acquainted with the author of a work. I am accustomed to think, when someone sends me a book that he has written, that he did not send it to me in vain, but that he surely expects me to consult this work and, if I have remarks to formulate, that he will accept them with benevolence, even if I do not share his worldview. Consequently, I will permit myself to make here some reflections on your book, in particular on its profound theme, the form that society and its life must take, since this is what you devote this work to.

I hope that you will agree with me that the formation of a society is not a goal in itself, an ultimate objective. Its purpose is to make possible a proper and desirable way of life, through the combined efforts of all. Ostensibly, society establishes the equivalence of the small and the great, which, in fact, goes against human nature. Indeed, "just as faces are different, opinions are different as well" (note 3: According to Tractate* Sanhedrin* 38a.). Because of this, the individual finds satisfaction and fulfillment when he can put into practice all the potentials at his disposal, to the greatest extent — not so much in the common domains that he shares with all members of society, as in what concerns him personally and allows him to distinguish himself from his friends, from his surroundings. It is precisely there that the quintessence of his being is found. Nevertheless, man does not have a solitary nature (note 4: See the Guide for the Perplexed, vol. 2, chapter 40 and vol. 3, chapter 27.) and it is not good for him to be alone. He seeks life in society and it is through it, with its help, that he obtains fulfillment.

If one accepts this principle, life in society has, on one hand, great importance, since it is the framework enabling the collaboration of several people, who thus obtain broad acquisitions, far surpassing, of course, the sum of what each can accomplish individually. It is known (note 5: According to Tractate* Sotah* 34a.), indeed, that the joint action of two people is far more than double what each can achieve personally. Another positive aspect of society is the disappearance of jealousy and unhealthy competition which, very often, deteriorate relations among people, whereas, on the contrary, collective action draws hearts closer. Nevertheless, the purpose of society is not to completely suppress all competition. Indeed, a person redoubles his effort and seeks to advance, to use all his strength, with eagerness, precisely when he is called upon to meet a challenge and enter into competition. Society must therefore use this natural antagonism in order to derive a broader benefit from it. In other words, in an individualistic society, rivalry begins with the most basic, most material and coarse needs. In the words of our Sages* (note 6: In Tractate* Avos*, chapter 3, Mishnah* 2.), "were it not for fear of the authorities" — that is, in this case, the imperatives of society — "a man would swallow his fellow alive." Within a constituted society, by contrast, this can have the effect of obtaining a broader benefit, going far beyond basic needs, or even concerning a higher level — the life of the spirit.

It follows from all this that the existence of society and its life are not, in themselves, a finality and an acquisition, but only a stage, a preparatory phase, a means to develop the individuality and the personal aspect of each person, to reveal them in the best way and most broadly. But this fundamental value of society does not come into play only after life within it has already been fully organized, with nothing left but to decide concretely how to use the increased strengths and fully bring to light, in each person, his aptitudes and qualities. In fact, it must manifest from the very constitution of the society, for, very often, and even most of the time, the mere fact that a communal life exists generates, as was said, deep opposition against the established order, which strives to efface the person as an individual and make him merely an element of the whole — that is, of society. Conversely, when the individual is aware that this is only a stage in his development, only a means to increase his capacities so that he may achieve far broader personal accomplishments — by freeing him from the concerns inherent to the lower stages, by enabling him to satisfy his basic needs more easily, without wasting his strength and time, thanks to the joint action induced by society — not only does he completely suppress his natural opposition, but moreover, he becomes enthusiastic and fully assumes, with self-sacrifice, his role within this society.

What has just been said concerns not only the success of society in general, but also the content of the life it proposes and the manner of living within it. You address these points in your book. This is the case, for example, of the relations between parents and children, a domain in which the harm can surpass the benefit. These relations belong to the "spiritual" part of the human personality, in which the freedom of the individual is paramount and fundamental. Another idea is also important, in my view — it is the difference in mentality and in relationship with the group that one can observe between the founders of the society, on one hand, and those who were born within it, on the other. The former, or those who arrived in a society of which they were relatively close, can derive moral satisfaction from their journey, observing, as you write, that they come from a radically different way of life, from a milieu having an opposing conception of life. They built the society at the cost of great effort, consenting to sacrifices and mortifications. The result obtained has, for them, all the more value and importance. Conversely, those who were born in the society or grew up within it regard its way of life as natural. For them, it is clear that the limitations of life within the society, previously defined, appear much more clearly than its positive aspects. This can engender in them a moral dissatisfaction or even a revolt, in any event friction with those who impose upon them the order of the society. In this matter as well, it is useful to present it only as a stage, as a preparatory phase.

Such is therefore the crux of the problem posed, and, in fact, I do not find an answer to it in your book: what will be set for the generation born within the society as a goal or as an ideal that it will wish to attain, consenting for this to the effort and sacrifice that are imposed by the life of this society? One last point — it goes without saying that I read with interest the "chapters of life" appearing at the end of your work and, here too, I will permit myself to formulate a remark. It is a pity and regrettable that you did not include in these autobiographical notes a description of the "source" that led you to put on a Kippah* when you read verses from the Tanach* before the Knesset*. Moreover, you must have known from the outset that there would be a reaction from the left, that this reaction would be negative. You did it despite that, and the foundation of your attitude is found, without a doubt, in the beginning of your life, for example in the house of your father or in that of your grandfather.

Jews have the custom of connecting the subjects they discuss with the period of the year and, in particular, with the festivals. In this regard, our Sages* emphasize, concerning Rosh Hashanah*, the role of the individual person. This was true for the first Rosh Hashanah*, when Hashem created the first man, but is also true, as our Sages* emphasize, because: "man was created alone in order to teach you that a single soul is like an entire world," in every generation and in every place. Then, they continue their explanation by specifying that no one is identical to another and "because of this, each person is obligated to say: the world was created for me." In other words, it is precisely because a person is not identical to his fellow that he must be considered as an entire world, according to the end of the fourth chapter of Tractate* Sanhedrin*. This is also the central theme of my Rosh Hashanah* letter (note 7: This is the following letter.), which you will find enclosed. I hope that it will interest you.

ח'תתפה

ב"ה, ימי הסליחות, תשכ"ד
ברוקלין, נ.י.
לכבוד מר קדיש שי' לוז

ירושלים עיה"ק ת"ו

שלום וברכה!

נעם לי לקבל הידיעות מאנשי כפר חב"ד על דבר בקורו בכפר חב"ד והתרשמותו מהמוסדות שם, בהמשך ליחסו הטוב כל העת לאנשי חב"ד. ובטוחני שימשיך כך להבא ועוד יוסיף בזה בכל עת מצוא בהתאם להתפתחות כפר חב"ד ועניניו. והרי כלל הוא שבכל עניני טוב צריך להיות מוסיף והולך ומעלין בקדש. ובפרט שיש לכ' אפשרויות מיוחדות עפ"י מעמדו ומצבו, וכל ענין בהשגחה פרטית הוא.

ולקראת השנה החדשה, הבאה עלינו ועל כל ישראל לטובה ולברכה, הנני בזה להביע ברכתי לו ולכל אשר לו, ברכת כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בגשמיות וברוחניות.

בכבוד ובברכה רבה.

מאשר אני קבלת ספרו "אבני דרך", בהקדמת בקשת רוב הסליחה על איחור האישור מפני כמה סיבות. ות"ח על שימת לבבו לשלוח את ספרו, והרי יצירתו של אדם - במדה חשובה משקיפה את המחבר, ובפרט שזה הספר מכיל גם פרקים מתולדות ימי חייו, ובריחוק מקום - יש בזה גם משום היכרות אישית עם מחבר הספר.

רגיל אני לחשוב, בקבלי ספר ממחבר, שלא "בכדי" שלח אלי את ספרו ובודאי כוונת המחבר שאעיין בספרו ואם יהי' לי מה להעיר - יקבל הערותי בספ"י אפילו אם איני מזדהה עם השקפת עולמו של המחבר. וכן בנוגע לספרו ארשה לי לציין אי איזו הערות, ובפרט - בנקודה הפנימית של הספר, ציור הקבוצה וחיי הקבוצה שלנושא זה בפרט מייחד כ' את ספרו.

אקוה שכ' יסכים שענין הקבוצה אינו מטרה בפני עצמה, ואצ"ל המטרה האחרונה; אלא תכליתה להשיג סדר חיים רצוי ומקווה על ידי שיתוף פעולה קיבוצית.

כשלעצמה הקבוצה ענינה, לכאורה, להשוות קטן וגדול, שזהו בעצם היפך טבע האדם; באשר בני אדם כשם שאין פרצופיהם דומים כך אין דיעותיהם דומות זו לזו.

ולכן היחיד מוצא סיפוק ושלימות כשאפשר לו להוציא לפועל כל מה שיש לו בכח, ובמדה הכי מלאה, לא כל כך בענינים המשותפים שיש לו עם בני חברתו, אלא דוקא בשטח האינדיבידואלי שלו שבו מצטיין הוא מחבריו וסביבתו, כי הלא זוהי העצמיות שלו. לאידך, אין האדם בטבעו מתבודד ולא טוב היות האדם לבדו, והוא מחפש חיי חברה אשר בה ועל ידה ובעזרתה יוכל להגיע לשלימותו הוא.

מתוך הנחה האמורה, הנה מחד גיסא יש לחיי הקבוצה חשיבות גדולה בזה שמהוים רקע לשיתוף כוחות של כמה וכמה אנשים ועל ידי כך להישגים גדולים יותר, וכמובן, אפילו מסכום כל הכחות הפרטיים, וכידוע שפעילות שני אנשים בצותא גדולה יותר מכפלים מפעילותו של כל אחד מהם לחוד. ועוד מהענינים החיוביים שבקבוצה שהיא מסירה אותה קנאה ותחרות בלתי רצוי' המביאה פעמים תכופות להתדרדרות היחסים שבין אדם לחברו, משא"כ פעולה קיבוצית שבדרך כלל מקרבת הלבבות וכולי.

לאידך גיסא, אין תכלית הקבוצה לבטל כל התחרות בכלל, שהרי אחד מהענינים המעוררים למאמצים יתרים ולהתקדמות וניצול כל הכחות ובזריזות וכולי - הוא דוקא מזה שיש לו לאדם אתגר והתחרות. אלא שעל הקבוצה לצנר את ההתחרות הטבעית לשטח עליון יותר. במלים אחרות, תמורת זה שבחברה אינדיבידואלית מתחילה ההתחרות בצרכים הכי פשוטים, הגשמיים והחומריים, ועד שכלשון חכמינו ז"ל אלמלא מוראה של מלכות (- הכרח החברה) איש את רעהו חיים בלעו, הנה בקבוצה אפשר להעביר את הכח הזה להישגים גדולים יותר, אם בתוספת מרובה על הצרכים ההכרחיים או בשטח נעלה יותר - בחיי הרוח.

המורם מהאמור לעיל הוא שענין הקבוצה וחיי הקבוצה אינו מטרה והישג בפני עצמו, אלא שלב והכנה ודרך לפיתוח האינדיבידואליות והיחידות שבכל אחד ואחד והתגשמותם באופן הכי טוב ובמדה הכי מלאה.

הערכה יסודית זו של ענין הקבוצה נוגעת לא רק לאחר שהשיגו כבר סדר חיים קיבוצי מלא וצריך להחליט למעשה כיצד לנצל את יתרון הכחות ואיך להבליט אצל כל אחד את התכונות והכשרונות הפרטיים שלו בכל היקפם, אלא נוגעת היא ג"כ תיכף בהתחלת חיי הקבוצה, כיון שלעתים תכופות ואולי גם ברוב הפעמים, עצם סדר חיי הקבוצה מוכרח, כאמור, לעורר התנגדות פנימית נגד הסדר והמשטר המתאמץ להכניע את היחיד בתור יחיד ולהפכו לחלק של הגוש, היינו הקבוצה. לעומת זאת, אם היחיד יודע שאין זה אלא שלב בהתפתחותו והדרך המגדילה את אפשריותו להגיע להישגים אינדיבידואליים גדולים יותר, על ידי כך שמשחררים אותו מדאגות בשלב נמוך מזה (בהנוגע לצרכיו ההכרחיים המושגים בקל יותר ובלי בזבוז כוחות וזמן הודות לפעולה המשותפת הקיבוצית), הרי הכרה זו לא זו בלבד שתבטל התנגדותו הטבעית אלא עוד זאת שתוסיף בו התלהבות והתמסרות במילוי תפקידיו בקבוצה.

האמור לעיל נוגע לא רק להצלחת הקבוצה בכלל, אלא גם לתוכן החיים ואופן החיים בקבוצה, אשר כ' נוגע גם בזה בספרו, כגון היחסים שבין ההורים והבנים וכיו"ב (וביותר - שעלול ההיזק להיות מרובה על השכר בשטח זה), כיון שיחסים אלו נמצאים בשטח החיים "הרוחניים" של האדם שבהם עצמאות היחיד חשובה ועיקר.

עוד יש נקודה, שלדעתי חשובה, והיא בשנוי הרגש והיחס לקבוצה מצד מייסדי הקבוצה ומצד אלה שנולדו בקבוצה. שאם מייסדי הקבוצה, או אלו שבאו לחיי הקבוצה מקרוב לפי ערך, יכולים לקבל סיפוק נפשי בהכירם שהגיעו לזה, כמו שכותב, מחיים שונים בהחלט ובתכלית, ומסביבה חדורה השקפת עולם הפכית, והשיגו חיי קבוצה מתוך עמל ויגיעה וקרבנות וסיגופים וכולי, שכל זה מוסיף יוקר והערצה לדבר המושג, הנה אלה שנולדו בקבוצה או נתגדלו בה רואים סדר חיים זה כטבעי, ואצל אלה בודאי שההגבלות של חיי הקבוצה, שהוזכרו לעיל, בולטות יותר מאשר הצדדים החיוביים, מה שמחוייב לעורר אצלם אי-סיפוק נפשי או אפילו התמרדות, ועכ"פ חיכוכים, כלפי אלה הכופים עליהם משטר קיבוצי (והבלטת הקבוצה כשלב והכנה - גם בזה תועיל).

ומכאן הבעי' הנוקבת, שדרך אגב לא מצאתי בספרו מענה עלי': מה "נותנים" לדור הנולד בקבוצה בתור מטרה או אידיאל שירצו להגיע לזה אפילו מתוך עמל ויגיעה ומסירות נפש במסגרת חיי החברה?

ואחרון אחרון, מובן שקראתי בהתענינות בסוף ספרו את "פרקי חיים". וגם בזה ארשה לי לבוא בהערה, אשר צר וחבל שלא הכניס ברשימותיו אלו

האוטוביאוגרפיות - רשימה על דבר "המקור" שכתוצאה ממנו חבש כיפה בעת קראו פסוקי תנ"ך בכנסת, בפרט - שבודאי שיער מראש שתהי' תגובה מצד שמאל, תגובה שלילית, ובכל זה עשה מעשה רב, והיסוד לזה בודאי מעורה ומונח בראשית ימי חייו, בבית אבא או זקנו, וכיו"ב.

כדרך בני ישראל לשלב ולקשר את הענינים שדנים עליהם עם ימי השנה, ובפרט ימי מועד וחג, הרי גם בראש השנה הדגישו חכמינו ז"ל את האדם בתור יחיד, ולא רק בראש השנה הראשון יום ברוא אלקים אדם הראשון, אלא כלימוד והדגשת חכמינו: לפיכך נברא האדם יחידי, ללמדך (שבכל הדורות ובכל המקומות) נפש אחת כעולם מלא, והמשיכו עוד בזה ביאור שאין אחד מהם דומה לחברו, לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם. במלים אחרות, דוקא בזה שאין אדם דומה לחברו חשוב הוא כעולם מלא (סנהדרין סוף פ' ד'). ענין זה שימש גם נקודה תיכונית למכתבי לראש השנה המצורף בזה, אשר תקותי שיענין את מר.

ח'תתפה
נדפסה בלקו"ש חל"ג ע' 243 והושלמה עפ"י העתק המזכירות.

ומעלין בקודש: ברכות כח, א. וש"נ.

כשם שאין: ראה סנהדרין לח, א.

אין האדם: ראה מו"נ ח"ב פ"מ. ח"ג פכ"ז.

וכידוע שפעילות: סוטה לד, א.

שכלשון חכמינו: אבות פ"ג מ"ב.