Igrot Kodesh · Letter 7139 — Faith & Bitachon

By the grace of Hashem,

3 Teves* 5720,

Brooklyn,

To Mr. Moshe (note 1: M. M. Shuv, of Tel Aviv),

I greet you and bless you,

I express to you, herewith, my deep gratitude for your effort and your actions to rescue the volumes of the holy Zohar* bearing the commentaries (note 2: Written in exile, on the very copies of the Zohar, and subsequently published under the title Likkutei Levi Yitzchak*) of my father (note 3: See, on this subject, letter no. 5905), whose merit protects us. These have just reached me. Beyond their intrinsic value — the liberation of words of Torah* — it is quite clear that, for me, there is in this instance a personal emotion, as with everything one receives as an inheritance from one's fathers, particularly when I recall the effort, the toil, and at the same time the enthusiasm of my father when he accomplished all this. May Hashem grant that for many more years you devote yourself to the Torah* and the Mitzvos*, in general, and more specifically, in a positive manner, to this great Mitzvah* of redeeming captives.

According to the teaching of Chassidus*, the sacred mission entrusted to man — that of transforming matter — consists, in fact, of liberating the sparks of holiness that are in exile, of redeeming the Divine soul of man, itself a specific spark of the Divine Presence that each person carries within, as the Alter Rebbe* explains in various texts, particularly the Tanya*, in chapter 4 of Iggeres HaKodesh*. You will accomplish all this in calm and satisfaction, in an ever-increasing and ever more luminous manner. With my respects and my blessing, I conclude as I began by thanking you once more for all this.

N.B.: What follows may not correspond to what was said above. Despite this, I thought it was my duty to write you both matters, in order to put into practice the precept: "You shall be discharged of your duty toward Hashem and toward Israel." According to information transmitted to me, you were reportedly surprised not to receive a response to your letter in which you describe your visit to Soviet Russia. Now, I did not respond to you for two reasons, which our Sages* teach us:

A) "Just as it is a Mitzvah* to say what will be heard, so too is it one..." (note 4: Not to say what will not be heard).

B) "One does not respond..." (note 5: To heretical statements).

I will explain after introducing the following idea. It is quite clear that the purpose of visits by the children of Israel to the country where we previously resided (note 6: Russia), in my view and surely in yours as well, is to strengthen the Jewish identity of those who are there, to comfort them by showing them that many of our brothers share their convictions and, if they themselves lived under similar conditions, which Hashem forbid, they too would fight to preserve their Jewish identity, would overcome the trials and battles. By going there and to the extent that it was possible for you to make genuine contact with such people, you must have reflected upon their lives, their difficulties. You observed that, even though they depend in every respect on enemies who fight constantly against the Torah* and the Mitzvos*, they nevertheless observe them to the fullest extent of their ability, even to the point of concretely endangering themselves and undermining their material situation, no longer having the means to earn their livelihood. Yet they are not afraid, including regarding their children, to adopt such conduct, provided they remain faithful to the Torah* and its Mitzvos*. They therefore set a fixed time to study the Torah* whenever they have a free moment; they observe Shabbos* and the festivals. Of course, they eat kosher; a good number of them even wear a beard and Peyos*, although these are obvious external signs of their quality as observant Jews, and there are other points one could mention as well. Certainly, one can imagine that those who wear beards and Peyos* avoid having contact with visitors from abroad, being monitored much more seriously and knowing they can be accused for each of their movements. It is therefore probable that you did not meet them. I have hope, however, that you were told about them.

After this introduction, imagine what the reaction of our brothers, the children of Israel, who have lived this way for decades, must be when they witness such a situation. When they have the merit of meeting Jews from countries in which one can devote oneself to the Torah* and the Mitzvos* without any obstacle, or how much more so from the Holy Land, they notice that these visitors, in each of their movements, strive not to be identifiable as Jews — by their physical appearance, by the way they dress, by the Tzitzis*. When they question them, in a subtle and indirect manner so as not to humiliate them, which Hashem forbid, about what they do and how they take advantage of the absolute freedom they enjoy to study Torah* and practice Mitzvos*, they receive the following answer: So-and-so is a recognized soccer player and another is a star of the theater. Now, the best among them observe the Torah* and the Mitzvos*, invest the greatest part of their eagerness and their strength in study. They also attend the communist university, freely and without obstacle. Yet they do indeed set a fixed time to learn our holy Torah*, the Torah* of life. One may therefore wonder whether the reward of a visit whose purpose is to comfort our brothers who are there truly outweighs the damage thereby caused (note 7: To these Jews who observe that those living in free countries and who could devote themselves to the Torah and Mitzvos do not do so). I will not hide from you that, upon receiving your letter relating your trip, I wanted to write all this to you, but I asked myself what would come of it. I therefore preferred to remain silent, on account of the two principles mentioned above.

To conclude in a "pleasant" manner and add a "consolation" to all that has been said, I will specify that a delegation of young American rabbis had gone there on a visit two years before you. Now, from what was said, the doubt one could raise about their visit was much greater than that of your own visit with your friends. Indeed, their trip had an official character and they presented themselves as rabbis. Now, the reaction manifested there can be deduced from the concise and direct question posed to them on the spot, in the name of these Jews — not necessarily the religious ones — and even of non-Jews. They specified that there are among them also soccer players and that it was unnecessary to have come from the United States solely for that. You will kindly excuse me for what has just been said. I did so, nevertheless, with restraint and by greatly contracting my words. Indeed, my objection does not concern merely your visit. Toward someone like you, it is deeper, more interior, emanating truly from the soul.

After all that our brothers, the children of Israel, have lived through, the responsibility of those who remain, "firebrands rescued from the flames," is infinitely greater, especially when they reside in the Holy Land, may it be restored and rebuilt. These must replace, to the extent possible, what could have been accomplished by all those who died sanctifying the Name of Hashem (note 8: During the Second World War), in the domains that distinguish us from all other nations — that is, the Torah* and the Mitzvos*, practiced in the sight of all. One thus stands apart from the slogan that the proponents of the Haskalah* had previously adopted: "Be a Jew in your home and a man outside of it" — whose consequences are evident in their descendants, in the second or third generation.

To formulate all this simply, I would say that the young people of our generation, the generation of the persecutions, considering that they must not change the perspective adopted by the world thirty or fifty years ago — which is particularly difficult — have the duty to draw up their own moral balance, to understand that they replace the finest of our people, the children of Israel. They must walk in the street in such a way that all who observe them recognize in them descendants of Avraham*, Yitzchak*, and Yaakov*. Moreover, in the Holy Land, may it be restored and rebuilt, one must be able to verify that they observe the Torah* and the Mitzvos* in the manner that is necessary. Indeed, it is not enough that they speak Hebrew. One must, upon meeting them in the street, be able to say that they come from Meah Shearim*. Then, one will ask them how and in what manner they spend their time. They will answer then, as if it were the most evident thing, that they devote themselves to the study of the Torah* and the practice of the Mitzvos*. But, according to the order that Hashem established in His world, it is also necessary for them to earn their livelihood. They therefore practice a trade, in an ancillary manner, without needing to invest a great effort in it and certainly not all the strength of their intellect or, more generally, all their thought, in domains that also enthuse non-Jews.

Certainly, you could ask me why the same message and the same request are not found from such-and-such a Rav or such-and-such a leader. The reason is perhaps the two principles previously stated. But above all, one must say that this question does not arise and there is no need to answer it. Indeed, one of two things: if it truly arises, let one accept the truth of the one who states it, and if it does not arise, one must find another means of dismissing the argument that was raised. As I said, all this applies to young Jews, wherever they may be, and above all in the Holy Land, may it be restored and rebuilt, and more specifically to those who are observed as representatives of Judaism, whatever milieu they belong to. With my respects and my blessing,

ז'קלט

ב"ה, ג' טבת, תש"כ
ברוקלין.
מר משה שי'

שלום וברכה!

באתי בזה להביע תודתי לו מקול"ע, על השתדלותו ועשיותיו בהנוגע להצלת ספרי זהר הק' עם הגהות אאמו"ר זללה"ה, אשר זה עתה באו לידי.

ונוסף על גודל הענין עצמו, הצלת דברי תורה, הרי כמובן בהנוגע אלי, גם נימה פרטית מיוחדת בזה, ככל עניני נחלת אבות, ובפרט בהעלות בזכרוני, העמל והיגיעה ביחד עם ההתלהבות, בם עסק אאמו"ר בהאמור.

ויהי רצון אשר עוד רבות בשנים, יעסוק בעניני תורה ומצות בכלל, ובאופן טוב, במצוה רבה כפדיון שבוים האמור.

והרי על פי תורת החסידות, עבודת האדם בקדש, עבודת הבירורים, הרי זה פדיון ניצוצות קדושה הנמצאים בגלות ופדיון נפש האלקית של האדם, ניצוץ פרטי מהשכינה שבנפש כל אחד מישראל (כמבואר ע"י רבנו הזקן בכ"מ ומהם בתניא אגרת הקדש סי' ד') .

ויעשה זה מתוך מנוחה וטוב לבב ובאופן דמוסיף והולך מוסיף ואור.

בכבוד ובברכה ובחתימה מעין הפתיחה נתינת ת"ח על כל הנ"ל.

נ.ב.

אף שדברים הבאים להלן אולי לא יתאימו כ"כ להאמור לעיל, בכ"ז מצאתי את עצמי מחויב לצרפם גם הם, בכדי לקיים הציווי, והייתם נקיים מה' ומישראל, ובפרט ע"פ השמועה שהגיעתני, אשר תמה כ' על העדר המענה למכתבו בו כתב אודות ענין הביקור ברוסיא הסוביטית.

העדר המענה בא משני טעמים, שהורונו חז"ל:

א) כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה וכו'.

ב) אין משיבין על וכו'.

ולבאר דברי, הוא בהקדמה: כמובן תכלית האמיתית של ביקורם של בני ישראל במדינתנו לפנים, עפ"י שיטתי, ובודאי גם שיטתו הוא, כדי שעל ידי זה יתחזקו שם במלחמתם על האופי היהודי שלהם, ויתעודדו ברוחם, בראותם אשר רבים הם האחים לדיעה עמהם, שאם (ח"ו) גם הם היו נמצאים בתנאים דומים, לוחמים היו על קיום צורתם ואופ[י]ים ועומדים בכל הנסיונות המלחמות וכו'.

בודאי בביקורו שם, עד כמה שעלתה בידו לבוא במגע אמיתי עם אלו מסוג האמור, והתבונן לאופן חייהם והקישוים ומכשולים אשר בדרכם, ראה ונוכח - אשר למרות שבכל פרט ופרט, תלוים הם בגורמים האויבים ונלחמים בכל ענין של תורה ומצות, בכל זה שומרים הם עליהם ככל יכולתם, ועד כדי מצב של סכנת נפש בפועל, ופשיטא עד כדי סכנה למצבם הכלכלי, העדר הפרנסה וכו', ואינם נרתעים גם בנוגע לילדיהם להתנהג באופן האמור, ובלבד שישארו נאמנים לתורה ומצותי', ולכן קובעים עתים לתורה כל שעות הפנויות, שומרים על השבת ויום טוב, ופשיטא על כשרות המאכלים, וחלק חשוב מהם עד כדי לשמור על הזקן והפיאות, למרות היות זה סימן בולט, אשר מיהודים אדוקים הנהו, ועוד ועוד, אף שע"פ ההשערה, הרי דוקא אלו בעלי הזקן ופיאות, משתמטים להפגש עם המבקרים, מחו"ל, כיון שהריגול בהנוגע אליהם, הוא כמה פעמים ככה, ואפשרית תואנה להתעולל עליהם על כל תנועה קלה, ולכן אפשר שדוקא עמהם לא נפגש, אבל תקותי שסיפרו לו עכ"פ אודותם.

לאחרי הקדמה האמורה, ישער בעצמו, תגובת אחב"י העומדים בתנועה האמורה, ובה חיים הם עשיריות בשנים, אשר לאחרי שזכו להפגש עם בני ישראל הבאים ממדינות ששם לימוד התורה וקיום המצות, מבלי כל מניעות לגמרי, ועאכו"כ כשהמבקרים באים מארץ הקדושה וכו', הנה גם מרחוק, לכל לראש רואים שבכל תהלוכות המבקרים, משתדלים שלא יהי' ניכר כלל, שמבני ישראל המה, הן במראה פניהם והן בהלבושים והן בהנוגע להציצית וכו' וכו', וכששואלים, כמובן באופן עדין ובעקיפין, בכדי שלא לפגוע ח"ו וח"ו וכו' במה עוסקים ואיך מנצלים את החופש הגמור בהנוגע ללימוד התורה וקיום המצות, הרי מקבלים מענה, אשר פלוני הוא משחק בכדור רגל ומצליח, השני משחק בתיאטרון וכיו"ב, והמובחרים שבהם - הרי הם שומרי תורה ומצות, אבל מיטב מרצם ומיטב הכחות שלהם השקיעו בלימוד, אשר לומדים גם באוניברסיטה הקומוניסתית, בחופש גמור מבלי כל מונע ומעכב, אלא שמזמן לזמן יש להם קביעות עתים בלימוד תורתנו הק' תורת חיים.

וצע"ג אם שכר הביקור בהנוגע לעדוד רוח אחינו הנמצאים שם, הוא גדול מההפסד או וכו'.

לא אכחד אשר תיכף כשקבלתי מכתב כ' בהנוגע להנסיעה, רציתי לכתוב את כל האמור, אבל שיערתי מה תהיינה התוצאות, ולכן בחרתי בשתיקה, ע"פ שתי נקודות האמורות לעיל.

בכדי לסיים "בנעימה", להוסיף קצת "נחמה" בהנוגע להאמור, הנה משלחת הרבנים הצעירים שנסעו מארצוה"ב לשם, שנתים קודם ביקורם הם, וע"פ נקודות האמורות, "הספק" בתועלת ביקורם גדול יותר מאשר בהנוגע לביקור כ' וחבריו, כיון שנסעו בתור ב"כ רשמי, רבנים בישראל, והתגובה שהיתה שם, מובנת מהשאלה הקצרה והקולעת אל המטרה שנתקבלה משם, בשם בני ישראל, ולאו דוקא דתיים, ולא עוד אלא שגם מאינם יהודים, אשר משחקי כדור רגל, ישנם גם אצלם, ואין צריכים לבוא דוקא מארצוה"ב, ואתו הסליחה על האמור לעיל.

אבל באמת גם הנ"ל בא לאחרי התאפקות וצמצום מרובה, שהרי הטענה היא לאו דוקא מפני שביקרו, אלא טענה עמוקה ופנימית ונפשית יותר, לדכוותי':

לאחרי כל מה שעבר על אחב"י, שזהו מגדיל כמה פעמים ככה האחריות של כל אלו שנשארו, כאודים מוצלים מאש, ועאכו"כ אלו הדרים באה"ק ת"ו, אחריותם למלאות עכ"פ כפי האפשרי את מה שהי' נעשה ע"י אחב"י שנהרגו על קידוש השם, בענינים, שבהם נפלינו מכל העמים, ז.א. עניני תורה ומצות, ובאופן גלוי לעיני כל, ולא כסיסמת "המשכילים" מלפנים, להיות יהודי באהליך ואדם בצאתך, שהתוצאות מזה, הרי ניכרות בדור השני או השלישי של המשכילים.

ולומר הדברים בפשטות: וביחוד על הצעירים, שגדלו בדורנו, דור השמד (דאין עליהם לשנות השקפת עולם של 50 - 30 שנה, שדבר קשה הוא ביותר), על צעירים אלו לתת דו"ח נפשי לעצמם שממלאים מקום הם של שמנה וסלתה של עמנו בני ישראל, ועליהם להלוך בראש חוצות באופן שכל רואיהם יכירום אשר מזרע אברהם יצחק ויעקב הם, ובאה"ק ת"ו בפרט שיכירום אשר שומרי תורה ומצות הם ככל הדרוש, ולא יהי' זה ע"י מה שמדברים עברית, כי אם עי"ז שכשפוגשים אותו ברחוב, יאמרו עליו שבטח ממאה שערים הוא, וכשישאלו אותו, איך ובמה מבלה זמנו הוא, הרי בפשיטות הגמורה, צריך להיות המצב והמענה, שמבלה כל זמנו, בלימוד התורה ושמירת מצותי', אלא שכיון שמוכרח הוא ע"פ הסדר שהנהיג הקב"ה בעולמו, גם לפרנסה כפשוטה, הרי מלאכתו ארעי, באופן שאינו דורש השקעת מרץ רב ופשיטא שלא השקעת חב"ד שלו, וכח המחשבה בכללותה, בענינים שגם האינם יהודים מתלהבים עליהם.

מקום בראש לומר, שישאלני, למה לא נשמעת "שיחה" ותביעה זו מפי רב פלוני ומנהיג פלוני וכו'.

ואפשר שהטעם הוא מפני שתי נקודות הנ"ל, והעיקר, שאין קושיא זו תירוץ על השאלה, שהרי ממה נפשך, אם אמיתית היא, הרי יקבל את האמת ממי שאמרו, ואם אינה אמיתית, הרי יש להוכיח במה בטלה הטענה.

כנ"ל האמור מופנה הוא לצעירי בנ"י בכל מקום ולכל לראש באה"ק ת"ו, וביחוד לכל לראש לאלו שמביטים עליהם - באיזה חוג שיהי' - כעל מיצגי בני ישראל.

בכבוד ובברכה.

ז'קלט
משה: שוב, תל אביב.

להצלת... אאמו"ר זללה"ה: ראה גם לעיל חט"ז אגרת ה'תתקה.