Igrot Kodesh · Letter 6936 — Faith & Bitachon

By the grace of Hashem,

16 Tammuz* 5719,

Brooklyn,

To the distinguished Chassid*, Rav* Yitzchak (note 1: Rav* Y. Fried, secretary of Rav* Menachem Mendel Kasher, to whom the Rebbe had addressed letter no. 6903, whose content is linked to this one),

I greet you and bless you,

I have duly received your letter of 13 Tammuz*, day of the liberation of my father-in-law, the Rebbe, whose merit protects us, with what was enclosed. I communicate to you here the remarks that were formulated by the Rebbe Shlita* regarding this letter and what was enclosed:

A) You understand the words of the Midrash Tanchuma*, at Parshas* Bamidbar*, in the following way: one who transgresses the words of the prophet in every generation (note 2: And not only in the one in which they were pronounced) is not punished with lashes (note 3: Regarding letter no. 6903, Rav* Kasher noted: "Regarding page 98, second column: You were questioning the fact that one who transgresses the words of the prophet is not punished with lashes, and you were considering that this applies to one who hears these words directly from the prophet. You have indeed found the correct explanation, for this is precisely what this book says in its second edition, page 23d. I was referring, for my part, to the Torah Shelemah, volume 19, which will soon be published, page 364, in which it is stated that one who transgresses the words of the prophet is not punished with lashes, and it is added at the end: 'This Midrash applies only to this period.' For later generations, indeed, there are no lashes in this case. At the time, however, this means had been granted to them in order to atone for a sin condemned to death by the Heavenly Court"). Now, this means of atonement was granted only to the generation of the desert, which had been condemned to death by the Heavenly Court (note 4: But which was permitted to receive lashes in place of this condemnation). If one considers that the Midrash Tanchuma* formulates here a reasoning of its own and thus introduces a novel idea found nowhere else, the question that was posed disappears at once (note 5: Since the Midrash Tanchuma would not share the same view as all the other texts). But in fact, there is no reason to seek novel ideas, and the Midrash Tanchuma* must be interpreted according to its plain meaning. This text considers, indeed, that the men belonging to the generation of the desert who had been condemned to death received their atonement when they underwent lashes. But in my view, it would be surprising for the Midrash Tanchuma* to state such a novel idea as condemning to lashes those who transgress the words of the prophet. Indeed, this would contradict a logical principle according to which a prohibition derived from a positive commandment must itself be considered a positive commandment.

B) You refer to the entry of a dog into a synagogue (note 6: Rav* Kasher noted: "You question the Torah Shelemah, volume 17, paragraph 543 and volume 15, regarding the prohibition of bringing a dog into the synagogue. I enclose a copy of what I wrote on this subject to Rav* Moshe Feinstein, while I was formulating remarks on his book. You argue that a dog is no less than a donkey. In my view, he is indeed much less, as shown by the following Torah verse: 'You shall not bring the hire of a harlot and the price of a dog into the House of Hashem your Elokim.' The Sifri, at Parshas Ki Seitzei, chapter 281, says: 'I might think that he would be guilty even if he merely has it pass through the Temple esplanade. But the verse says: for it is an abomination — specifically when one makes a sacrifice of it.' This verse indeed refers to the price of this dog — that is, the exchange given in return. And how much more so for the dog itself. One can draw the same deduction from the words of the Keli Yakar, commenting on the verse Devarim 23:19, which says: 'Indeed, dogs are brazen and they have, in public, bad conduct.' It is therefore not good to bring them into a holy place"). Now, one cannot draw proofs from a hypothesis that is merely considered by the Sifri*. One cannot deduce a definitive prohibition from it, for one cannot adopt such a conclusion solely on the basis of the analysis conducted by this text, even if one admits that this prohibition is clearly stated by the Keli Yakar*. Moreover, as noted on the copy of the responsa you sent me, no proof can, concretely, be drawn from the Keli Yakar*, who simply observes: "this is not judicious" (note 7: But not: "this is forbidden") — a formula that is common among the commentators, even when they wish to justify prohibitions.

C) Another objection, and I am surprised that, for the present, no one has raised it — what the Keli Yakar* and the Chinuch* say about the dog is refuted by Tractate Yoma* 21b, which recalls that in the era of the Second Temple, the fire under the altar would crouch and take the form of a dog (note 8: In the Second Temple) or a lion (note 9: In the First Temple), which clearly means that it is not forbidden to bring a dog into a synagogue. One could have explained all this, though it is difficult to accept, by arguing that the fire did not have the form of a dog or a lion in the First Temple. In fact, this image would merely describe the fire, and it is in this way that the words of the verse were fulfilled in the First Temple: "He crouches like a young lion and like a lioness. Who would rouse him?" The fire was thus fixed and did not leap, which is not the case for a dog (note 10: According to this interpretation, the fire did not truly have the form of a dog, and this was only an image). But this explanation is not correct. In reality, the fire truly had the form of a lion or a dog, as stated by Rashi* at this reference, the Zohar*, volume 3, page 211a, and the Tikkunei Zohar*, Tikkun* no. 21, page 62b, which say: "One saw the form of a lion and a dog."

D) It is said at the end of the responsa that one is not obligated to go to the synagogue (note 11: That there is no obligation to do so and that one may pray elsewhere). You should consult, on this subject, the Shulchan Aruch*, Orach Chaim*, chapters 90, 69, and following. Various texts indeed require going there and even specify that one must run to do so (note 12: In order to manifest one's eagerness). You cite, according to what the Maharil* reports, the Magen Avraham*, chapter 415, paragraph 2. Indeed, he himself is in doubt on this question, but he concludes with certainty (note 13: A necessity to go to the synagogue). In contrast, the Otzeros HaChaim HeChadash*, at this reference, the responsa Chavos Yair*, paragraph 12, and the responsa of Rav* M. Ziskind, at the end of chapter 1, reject the words of the Magen Avraham*. But I do not have these works at hand (note 14: And the Rebbe therefore cannot analyze their argumentation).

In this matter, another point must also be mentioned, according to the Halachah* ruled by the Shulchan Aruch*, Orach Chaim*, at the end of chapter 85. Indeed, it is very sad to observe that all gather inside (note 15: The synagogue) while one remains outside (note 16: The synagogue, for a certain reason that prevents one from going there. From this perspective, the necessity of going to the synagogue can also be justified by the fact that a person should not place himself in a situation that would cause him sadness). But the Shulchan Aruch* speaks, in this regard, only of two weeks per month (note 17: It is therefore not a permanent reason, but only an impediment limited in time) and specifies that this is not always so (note 18: That this is not a permanent situation). The case is different, however, for a blind person (note 19: Who, due to his blindness, is permanently prevented from participating in what is done at the synagogue). But of course, someone can help him come to the synagogue. However, the question is whether there is reason to bring him (note 20: Even if someone can accompany him, should one do so?), due to the pain he experiences (note 21: At not being able to go there), or precisely because of the importance of praying at the synagogue. In such a case, one must indeed seek a way to facilitate his coming. This is self-evident.

* * *

You will surely confirm the receipt of the present letter. I thank you for this. With my respects and my blessing,

The secretary,

ו'תתקלו

ב"ה, ט"ז תמוז, תשי"ט
ברוקלין.
הוו"ח אי"א נו"נ כו' מו"ה יצחק שי'

שלום וברכה!

מאשרים קבלת מכתבו מי"ג תמוז - יום גאולת כ"ק אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע - עם המצורף אליו.

ומועתק בזה ממה שנרשם ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א על המכתב והמצורף אליו:

א) מפרש בתנחומא במדבר, שאף שלדורות אין לוקה המוותר על דברי

הנביא - לדור המדבר ניתנה כפרה זו (על מיתה בידי שמים).

הנה באם נרצה לפרש דלתנחומא סברא מדילי' וחידוש - שאין לו כל יסוד באיזה מקום שהוא, הרי אז בטלה מלכתחילה קושית השואל. ואין לחפש חידושים, כ"א לפרש התנחומא כפשוטו - דסבירא לי' (שבדור המדבר?) חייבי מיתות לוקים ומתכפרים עי"ז.

ולדעתי - תמוה לפרש דהתנחומא יחדש מלקות בהמוותר על דברי נביא, היפך מעיקר הגיוני דלאו הבא מכלל עשה עשה.

ב) בענין כניסת כלב לבית הכנסת.

אין להביא ראי' - מקס"ד דספרי, לאסור בפועל. ואין ללמוד איסורים מעניני דרוש, אפילו אם ת"ל שמשמע איסור זה בספר כלי יקר ובפרט כנרשם גם על גליון השו"ת ששלח, שאין ראי' מהכלי יקר, כי הסגנון אין נכון וכו' - רגיל במפרשים אפילו בפירוש טעמי איסורים.

ג) ועוד להעיר (ולפלא שלא מצאתי לע"ע מי שעמד ע"ז) שטעם הכלי יקר, וגם דספר החינוך, בהנוגע לכלב, מופרך ממ"ש (יומא כ"א ע"ב) אשר במקדש שני, אש שעל המזבח רבוצה ככלב. ואת"ל - הרי זוהי גם ראי' שאין איסור בהבאת כלב לביהכ"נ.

ולכאורה הי' מקום לפרש את הנ"ל (בדוחק עכ"פ) שאין הכוונה שהאש הייתה בצורת כלב (או ארי' - במקדש ראשון), אלא שאמרו זה על אופן רביצת האש, אשר במקדש ראשון הי' כמש"נ רבץ כארי' וכלביא מי יקימנו, ז.א. בקביעות ולא קופץ ועולה, מה שאינו כן בכלב.

ואינו, כי גם צורת ארי וכלב היו שם, וכפירוש רש"י על אתר, ובזח"ג (ריא, א), בתקו"ז תקון כ"א (סב, ב) ועוד דחמאן דיוקנא דארי' וכלב.

ד) בסוף השו"ת, דאין חיוב ללכת לביהכ"נ כו' - עיין שו"ע או"ח ס"צ ס"ט ואילך וש"נ - ומפורש בכ"מ דישתדל ומצוה לרוץ וכו' וכו'. ומש"כ בשם מהרי"ל - במג"א בסי' תט"ו סק"ב דנסתפק למהרי"ל אבל לפי מ"ש כו' ודאי כו'. (בא"ח החדש שם - שבשו"ת חו"י סקי"ב ושו"ת ר"מ זיסקינד סוס"א דחו דברי המג"א, ואינם תח"י).

ובכגון דא עוד נקודה מיוחדת בדבר, ע"פ הפס"ד בשו"ע או"ח סוף סי' פ"ה, כי הוא עצבון גדול שהכל מתאספים והם יעמדו חוץ (אף שבשו"ע הוא רק שבועים בחדש וגם זה לא לתמיד, משא"כ בסומא וכו'), מובן שאפשר לסדר הכניסה לביהכ"נ בעזר בן אדם, אבל המדובר כאן - אם יש ענין בכניסתו (שזהו או משום צער או - לגודל הענין דתפלה בביהכ"נ דוקא) שאז יש לחפש דרכים לאפשר הכניסה, וק"ל.

* * *

בטח יאשר קבלת המכתב, ות"ח.

בכבוד ובברכה.

מזכיר

ו'תתקלו
נדפסה בלקו"ש חט"ז ע' 616 והושלמה ע"פ העתק המזכירות.

מו"ה יצחק: פריעד, מזכירו של הגרמ"מ כשר, ששלח אל כ"ק אדמו"ר שליט"א את הערות הגרמ"מ כשר לאגרת ו'תתקג דלעיל.

מפרש בתנחומא: במכתבו: ההערה (באגרת ו'תתקג דלעיל) לדף צח טור ב', מה שנתקשה דהמוותר על דברי נביא אין בו מלקות, אולי ס"ל שזהו דווקא בהשומעין ממנו. יפה כוון שכן כתב להדיא בספרו מהדו"ת דף כג ע"ד, כמו שציינתי שם לעיין בתו"ש חי"ט (שיצא בקרוב) דף שסד. ומ"ש שמוותר על דברי נביא אין בו מלקות על זה הרי דייק לבסוף: דזה ר"ל המדרש ורק אז כן, כלומר אע"פ שלדורות אין על המוותר דברי הנביא מלקות אז ניתנה להם כפרה זו על מיתה ביד"ש.

בענין כניסת כלב לבית הכנסת: במכתבו: מה שהעיר על התו"ש חי"ז אות תקמג וחט"ו לענין איסור כניסת כלב לביהכ"נ, שולח אני לו בזה העתקה מ"ש להגר"מ פיינשטיין בין שאר הערות על ספרו.. ומ"ש דכלב לא גרע מהחמור, לדעתי גרע וגרע, ומקור לזה מקרא בתורה: לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית י' אלקיך, ובספרי תצא סי' רפא: יכול אפילו העבירו ברגליו בעזרה יהא חייב ת"ל כי תועבת ה' כו' בזובח. והנה בקרא מיירי במחיר כלב היינו תמורת כלב.. עאכו"כ כלב עצמו.. וכן יש ללמוד מדברי כלי יקר דברים כג-יט: לפי שהכלבים עזי נפש מזנים בפרהסיא.. על כן אין נכון להביאם למקום הקדושה.