Igrot Kodesh · Letter 5851 — Faith & Bitachon

B"H

17 Marcheshvan* 5718

Brooklyn

Greetings and blessings,

I am responding to your letter from the end of Tishrei*, in which you write that, in certain situations, you experience a profound discouragement. You are then broken, devastated, and you have difficulty studying, although you have adopted the various practices defined on this subject in the books.

It seems to me that I have already written to you that one of the means of repairing such a situation is to stop thinking about it. Elementary logic establishes that one does not forget an idea by fighting against it, nor by reflecting upon it, not even by concentrating on its negative aspect. On the contrary, one must forget it completely, without even asking how to repair it, without meditating on its negative character.

Nevertheless, one thinks constantly, and forgetting is therefore possible only by having another thought, entirely different, if possible connected to the Torah*. For if a little light suffices to dispel much darkness, how much more can much light do so, in particular the study of the profound dimension of the Torah*, as various texts establish. Likewise, it is explained in diverse ways, according to a well-known response of the Tzemach Tzedek*, printed in his Responsa, Gate of Supplements, chapter 62, that forgetting is an absolute necessity.

You tell me that you have difficulty participating in Chassidic* gatherings (farbrengens*), because you do not have a musical sense. Now, our Sages* say that "one who has eaten garlic will eat more." One must therefore totally reject your conclusion that "it has no effect on you," for this is impossible. Indeed, a person is by nature permeable, especially at a propitious moment. And as you know, a leaf fell from heaven to affirm the importance of what can be accomplished through a Chassidic* gathering.

You ask me whether a person should renounce his own spiritual elevation in order to preserve that of his fellow. As you know, Rabbi Akiva* says that "You shall love your fellow as yourself" is "a great principle of the Torah*" (note 1: The Rebbe notes at the bottom of the page: "See also Iggeres HaKodesh*, chapter 16."). You will also consult the explanation of our Sages*, in tractate Sotah* 21b, answering the question: "Who is the pious man who is also a fool?" Various commentaries of our Sages* bear witness to all of this. Above all, you know what interpretation is given (note 2: The Rebbe notes at the bottom of the page: "At the beginning of the Torah Or*.") of the verse: "Tzedakah* brings about elevation." According to it, indeed, it is said that "his brain and his heart become a thousand times more refined." And it is clear that spiritual tzedakah*, which concerns the soul, is not inferior to material tzedakah*.

Of course, there are rules in this matter. Even if he must devote himself to others, a student of the Yeshivah* cannot allow himself to eliminate study time in order to give tzedakah*, whether material or spiritual, as established by the well-known account of our Sages*, reported by the Yerushalmi*, tractate Pesachim*, chapter 3, paragraph 7. You will also consult tractate Moed Katan* 9a.

Nevertheless, as is the case with everything concerning our Torah*, Torah of life, one must find a middle path, as the Rambam* explains at length at the beginning of his Laws of Character Traits. However, a person is not objective regarding what concerns him. You must therefore share all of this with your friends, who will guide you. May Hashem grant that you give me good tidings of your action toward yourself and toward others.

With my blessing,

For the Rebbe shlita*,

the secretary,

ה'תתנא

ב"ה, י"ז מ"ח, תשי"ח
ברוקלין.

שלום וברכה!

במענה למכתבו משילהי תשרי, בו כותב אשר במקרים ידועים נופל ברוחו במאד מאד ושבור ורצוץ וקשה לו ללמוד אף שנזהר מכמה ענינים המבוארים בקשר עם זה בספרים.

וכמדומה כבר כתבתי לו, שאחת הנקודות לתקן מצב זה הוא ענין דהיחס הדעת, ומבואר ומובן גם בשכל פשוט שהיסח הדעת אין ענינו מלחמה נגד הענין ולא שקו"ט בו אפילו בשלילת הדבר, כי הרי זה היפך הענין של היסח הדעת, וענינו הוא כפשוטו להסיח דעתו לגמרי מכל אפילו מתקונו ומח' איך שרע הענין וכו', אבל כיון שהמחשבה משוטטת תמיד הרי היסח הדעת אפשר רק באופן שישקיע מחשבתו בענינים מסוג אחר לגמרי, ומה טוב בענין של תורה, ואם מעט אור דוחה הרבה חשך עאכו"כ הרבה אור ובפרט הלימוד במאור שבתורה מקור האור שזוהי פנימיות התורה כמבואר בכ"מ, וההכרח בהיסח הדעת דוקא מבאר בכ"מ ומיוסד ג"כ על תשובת הצ"צ הידועה (נדפסה בשו"ת שלו שער המילואים סי' ס"ב).

במ"ש שקשה לו להשתתף בהתועדות חסידותיות כיון שאין לו חוש בנגון, הוא ע"ד מאמר רז"ל מי שאכל שום וכו' יאכל שום כו', נוסף על שלילת המסקנא שלו מהנ"ל "שאין משפיע עליו כלום", כי אי אפשר הדבר, שהרי האדם בכלל מושפע הוא וביחוד בעת רצון, וכידוע הפתקא דמן שמיא נחית בגודל הענין שפועלת ההתועדות.

בשאלתו באם האדם מחויב לוותר מהרוחניות שלו בכדי להציל הרוחניות של השני, - כבר ידוע מאמר רבי עקיבא ואהבת לרעך כמוך כלל גדול בתורה*, ועיין עד"ז מרז"ל סוטה כא' ב, היכי דמי חסיד שוטה, ועוד כמה מאמרי רז"ל המעידים על האמור, והעיקר בזה הידוע** בפירוש הכתוב וצדקה תרומם גוי, שנעשה מוחו ולבו זכים אלפי פעמים ככה, והרי צדקה רוחנית והנוגעת בנפש פשיטא שלא גרעה מצדקה גשמית, מובן שהנ"ל גדרים ישנם, ז.א. שכמו שמחויב להתעסק בטובת הזולת, הנה אין לבן ישיבה לבטל כל סדרי הישיבה ולהתעסק רק בעניני צדקה גשמית או רוחנית, וע"ד סיפור רז"ל הידוע המבלי כו' (ירושלמי פסחים פ"ג הלכה ז'), ועיין ג"כ מו"ק ט' סוף ע"א ושם, אלא כמו בכל עניני תורתנו תורת חיים, יש למצוא דרך הממוצע, וכביאור הרמב"ם ריש הלכות דיעות בארוכה, אלא שכיון שאדם קרוב לעצמו, יש להציע הענין ולפרטו לפני ידידיו והם יורוהו, ויהי רצון שבכל הנ"ל יבשר טוב בהנוגע לפעולתו בעצמו ולפעולתו בהזולת.

בברכה,

בשם כ"ק אדמו"ר שליט"א

מזכיר

ה'תתנא
*) עייג"כ אגה"ק סט"ז.

**) תו"א בתחלתו.