Igrot Kodesh · Letter 567 — Mourners Consoling One Another After the Histalkus

By the grace of Hashem,

13 Adar 5710,

To the distinguished Chassid* who fears Hashem and devotes himself to communal needs, Rav Y.[1],

I greet you and bless you,

I have duly received your letter of 5 Adar, as well as the one addressed to my wife. On her behalf and my own, I would like to thank you for your words, for the way in which you share our collective grief, which is also your own.

Rabbeinu Yona* explains, in the third chapter of tractate Berachot*, that comforting mourners is a Torah* commandment, and that mourners can console one another[2].

Such a statement is, at first glance, surprising. How could a mourner console another while he himself is in the same state?

In fact, the point is to show the mourner that he is not alone in his grief — that a second, a third person wishes to console him, but that the pain is so great that they cannot. This very fact is itself a consolation.

You are familiar with the letter of condolence of the Admur HaZaken*, in which he says that the spirit of the one who has just departed from the world is still among us — indeed, it is revealed in this world even more clearly than during his lifetime. One can therefore receive him by binding oneself to his ways.

The central point of his teaching was the participation of each man and woman in his work, by remaining close and united through love of Hashem, love of Torah*, and love of the Jewish people.

I am convinced that you will continue to follow this path and, moreover, do so with even greater power and strength, for such is the need of the hour.

I conclude as I ended my introduction to the booklet[3], by emphasizing that my father-in-law, the Rebbe*, continues to fulfill his mission, as he did until now.

Rav Menachem Schneerson

תקסז

ב"ה, י"ג אדר, ה'תש"י
כבוד הוו"ח אי"א נו"מ עוסק בצ"צ וכו'

מהור"י שי'

שלום וברכה!

אאשר קבלת מכתבו מה' אדר, וכן המכתב לרעיתי תי', ובשמה ובשמי אביע ת"ח על דבריו והשתתפותו בצער כולנו, שגם כבודו בכלל.

איתא ברבנו יונה פ"ג דברכות דניחום אבלים מה"ת אפילו אבלים בעצמם ינחמו זה את זה.

והנה בהשקפה ראשונה אינו מובן, דבמה ינחם אבל את אבל חברו, והוא בעצמו שרוי באבילות כמותו.

אבל זה עצמו שמראה להאבל שאינו בודד בצערו, ואשר יש שני ושלישי וכו' הרוצה לנחמו אלא שמגודל הכאב אינו מוצא במה לנחם. זה עצמו נחמה היא.

ידועים דברי רבנו הזקן באגרת תנחומים שלו, אשר רוחו של זה שנסתלק, עומדת בקרבנו ממש, ואדרבה אשתכח בזה העולם יתיר [מ]בחיוהי ומקבלים זה ע"י התקשרות בדרכיו. ונקודה הפנימית בדרכיו הלא הי' שכל אחד ואחת ישתתף בעבודתו הוא, מושלבים ומאוחדים ע"י אהבת השם אהבת התורה ואהבת ישראל.

ומובטחני אשר גם כבו' ימשיך ללכת בדרך זו, ואדרבה ביתר שאת ויתר עז, כי זהו דרישת השעה.

ואסיים בדברי חתימתי בהקדמתי לקונטרס, אשר כ"ק מו"ח אדמו"ר מה עד כאן עמד ומשמש אף להלן עומד ומשמש

הרב מנחם שניאורסאהן
תקסז
מהעתק המזכירות.

מהור " י : פלייער. אגרות נוספות אליו - לעיל תעו, ובהנסמן בהערות שם. איתא ברבנו יונה : עד"ז לקמן אגרת תקפב.

בהקדמתי לקונטרס : לעיל - תקסא.