Igrot Kodesh · Letter 504 — Rosh Hashanah Customs: Yehi Ratzon, Apple, and Candle Lighting

By the grace of Hashem,

18 Tammuz 5709,

To the great Rav, eminent scholar, distinguished Chassid* who fears Hashem, Rav C. Y.[1],

I greet and bless you,

I have duly received your letter. I have also just received the second edition of your book Moadim BaHalacha*[2]. As I have already said, this book, aside from its content, is also precious for the extensive references it provides abundantly at the bottom of the page.

You inquire about our custom, recorded in the Hayom Yom*, on the date of 1 Tishrei* 5704: 'The Yehi Ratzon* recited over the apple[3] must be said after the blessing and before eating it.'

Every Rosh HaShanah*, I saw my father-in-law, the Rebbe* Shlita*, practice in this manner. I asked him whether this practice concerned the masters of Chassidus*, the Rebbe's family, or everyone. He replied that all should adopt it and that I could disseminate it. That is why I mentioned it in the Hayom Yom*.

He did not tell me the reason for the change in custom thus introduced, relative to the Shulchan Aruch* of the Admur HaZaken*, but he specified that the Rebbe*[4] did the same.

The same applies to another practice, also mentioned in the Hayom Yom*, which nonetheless seems to me to present a far more innovative character. It states there that the blessing at the lighting of the candles[5] concludes with Shel Yom HaZikaron*, 'of the day of remembrance.' My father-in-law, the Rebbe* Shlita, related to me in this regard a discussion between Rav Rafaelovitch of Kremenchug and the Rebbe*[4], who affirmed to him that this text was recited in his family.

* * *

It seems to me that the following explanation can be advanced. The Magen Avraham* himself says that ideally one should say the Yehi Ratzon* after eating the apple, but he concedes that if it was said before, it does not constitute an interruption. He even cites the possibility of doing so ideally, according to the Maagalei Tzedek*. The Sdei Chemed* also says this, citing the Chemdas Yamim*, which I do not have, nor do I have the Maagalei Tzedek*.

To be sure, the Admur HaZaken* adopts in his Shulchan Aruch* the opinion of the Magen Avraham*, but on many occasions he returns to what he explains in his Shulchan Aruch*, as proven by his Siddur* and, in this instance, the practice of the Rebbe's household.

The responsa Divrei Nechamah* explain that in his Shulchan Aruch* 'he endeavored not to contradict the later Sages, in particular the Magen Avraham*. Then, toward the end of his life, he attained great wisdom and could then oppose them, going so far as to permit what they had been unable to permit.' And it is known that he himself said he regretted having systematically deferred to the Magen Avraham*.

It is stated at the beginning of the Shaar HaKolel* that when the Halacha* is not clearly decided, the Admur HaZaken* adopts, in the Shulchan Aruch*, the opinion of the Poskim* and, in his Siddur*, composed later, that of the Sages of Kabbalah*. The same can be said regarding the subject of our discussion.

Indeed, the Sdei Chemed* provides a spiritual reason why the Yehi Ratzon* must first be recited. Moreover, for the Magen Avraham*, it is only ideally that one must adopt the opposite position, and one may in this regard question the formulation of the Shulchan Aruch* of the Admur HaZaken*. Now, this reason justifies that it is permitted to act in this manner.

* * *

In my opinion, there is a simple and evident reason, based on the revealed portion of the Torah*, justifying that the Yehi Ratzon* be said before eating the fruit. It must, in fact, be as close as possible to the blessing over the fruit, 'Who creates the fruit of the tree,' so that it applies to it as well[6]. That is why, according to the tractate Pesachim* 104b, a blessing that follows another is not introduced by the word Baruch*, 'blessed'[7].

It is stated regarding the Yehi Ratzon* that introduces the prayer for traveling, which is specifically defined as a blessing, that it is good to juxtapose it with another blessing[8], so that it too begins with Baruch*, as stated in the Shulchan Aruch* of the Admur HaZaken* Orach Chaim*, chapter 110, paragraph 7, and also chapter 6, paragraph 7.

How much more so must this be the case for this Yehi Ratzon*[9], which must be juxtaposed with the blessing. Moreover, in this instance it concerns a sweet apple, which precisely illustrates the subject of this Yehi Ratzon*[10], thereby lending it vigor and strength.

Indeed, we do not have the ability to add new blessings to those introduced by the Talmud* and the early Sages. Consequently, this Yehi Ratzon* has been juxtaposed with a blessing in order to confer upon it the force thereof[11]. Since there is no other option[12], one may consider that this constitutes a situation of compelling necessity.

Another, secondary reason justifies that the Yehi Ratzon* be said as early as possible. Indeed, the apple is eaten in order to be a good omen. One must therefore guard against anything that might work against this good sign[13]. In such cases, our Sages advise in the tractate Berachot* 56b to rise early before thinking of another verse[14].

Nor is it possible to say the Yehi Ratzon* before the blessing over the fruit, just as one does not say the blessing over the Sukkah* before that over the bread[15], in accordance with the Shulchan Aruch* at the end of chapter 643.

How much more so is this the case for the subject of our discussion. One must therefore not anticipate this Yehi Ratzon*, especially since doing so would, moreover, lead to expressing one's personal needs before praising Hashem[16].

The explanations just given can be reinforced by the fact that particularly scrupulous conduct is necessary on this day of judgment, as established by the Shulchan Aruch* of the Admur HaZaken*, chapter 582, paragraph 7. This applies also to behaviors that would not raise any objection during the rest of the year[17].

* * *

You also pose the following question. Even if one accepts, for some reason, that the Yehi Ratzon* is said before eating the fruit, why not say the blessing, taste a little of the fruit, say the Yehi Ratzon*, and then eat more of it?

The Sdei Chemed* mentions this compromise position, citing the responsa Orach Chaim* at the end of chapter 3 and the Maamar Mordechai*; but I do not have these books.

Citing other works, the Sdei Chemed* also proposes another solution. One may recite the blessing over another fruit, taste it, then say the Yehi Ratzon* and eat the apple. But based on what was said previously, this would be of no use. We have seen, in fact, that the blessing recited over the fruit must be as close as possible to the Yehi Ratzon*.

One can thus justify the practice of the Rebbe's household and of all Chassidim*.

This manner of proceeding also makes it possible to justify the formulation of the Admur HaZaken* in his Siddur*. Referring to the eating of the apple, he states: 'One must first recite the blessing Blessed are You, Hashem... Who creates the fruit of the tree, then say the Yehi Ratzon*.'

Now, is the expression 'first' not superfluous here?

In fact, based on what was explained previously, one can discover here a new idea. It is indeed necessary to say the blessing 'first,' as one might have thought it should be recited only after the Yehi Ratzon*. Furthermore, it is thus emphasized that the blessing is the introduction to the Yehi Ratzon*[18], which may be pronounced only after the blessing has been said.

* * *

However, a small difficulty remains. The compromise position you propose, as well as the previously cited works — that which consists of tasting the fruit, saying the Yehi Ratzon*, and then eating more of it — is indeed mentioned at the end of chapter 643[19] regarding the blessing relating to dwelling in the Sukkah*, at least for one who wishes to fulfill the Mitzvah* in the best possible manner.

Moreover, in order to recite the blessing of the Sukkah*, one must consume a quantity of food the size of an egg[20], whereas no quantity is specified regarding the apple over which the Yehi Ratzon* is recited. Why then not adopt the same approach?

* * *

Enclosed herewith you will find our latest publications, the booklet published for the holiday of liberation[21] and the eleventh booklet[22], the printing of which was delayed until now for some reason.

In my first note to that booklet[21], I did not reproduce what you write on page 68 of your book, in the name of the Rav of Rogatchov, concerning the ruling of the Rambam* which appears to contradict the Tosafot* in tractate Bava Metzia* 58b. The Rambam* states that those who attain Teshuvah* are on a higher level than perfectly righteous people. This assertion appears in tractate Kiddushin* 49b, according to which one who betroths a woman 'on the condition that I am a perfectly righteous person' is considered to have contracted a valid union, giving the benefit of the doubt, even if he is wicked, for he may have had a thought of Teshuvah*. One can conclude from this that one who attains Teshuvah* surpasses the perfectly righteous person, for 'within two hundred coins, one hundred coins are included.'

I did not cite all of this because it surprises me. For the union is not valid when the woman was deceived, even if the man turns out to be better than he claimed to be. Moreover, what is better in terms of reward and punishment is worse from the standpoint of human nature, for one who, having attained Teshuvah*, falls again, will find himself in a particularly low state, as stated in the Likkutei Torah* in parashat Va'etchanan*.

In fact, the question raised regarding tractate Kiddushin* does not arise. For a Baraita* states at the same reference: 'We do not follow the opinion of Rabbi Elazar son of Charsom, and we consider righteous anyone who is honored by all the inhabitants of the city.' In common parlance, at least in a figurative sense, one who has done Teshuvah* is also called righteous.

The quality of Teshuvah* is to transform intentionally committed transgressions into merits, the curse into a blessing. May Hashem therefore transform these days[23] into joy and gladness, very soon in our days, Amen.

Wishing you all the best and greeting you,

Rav Menachem Schneerson*,

P.S.: I have not found the Machzor*[24] with the commentary of the Maagalei Tzedek*, which is presumably the one to which the Magen Avraham* alludes. I found another one, however, with the commentary of the Hadrat Kodesh*, which cites most of the customs of the Maagalei Tzedek*. Here is what it says: 'It is good to say over the apple the blessing Who creates the fruit of the tree, then to say renew for us a good and sweet year, and then to eat the apple dipped in honey.'

The Maagalei Tzedek* was printed for the first time in Venice in 5328[25] and presents 'the customs of Poland, Russia, and Lithuania.' It follows that our practice is particularly ancient.

I have just consulted a collection of Babylonian customs, printed in the Massa Bavel* of David Sliman Sassoon, on page 222. The custom of that region corresponds to ours, and the Yehi Ratzon* is said after the blessing and before eating the fruit.

In this regard, the Maharil*, cited by the Darkei Moshe*, explains that one specifically takes an apple to allude to the Sacred Apples*[26].

Now, he could have referred to the Zohar*, volume 3, page 133b and page 74a, according to which creatures receive their vitality precisely from these Sacred Apples.

At two references, as the Tosafot* emphasize in tractate Shabbat* 88a, an allusion is made to the apple rather than the etrog*[27], because its taste is sweet and it combines three colors.

But perhaps the Maharil* preferred the explanation he develops because the Attribute of Divine Kingship is rebuilt on Rosh HaShanah*, which corresponds to these Sacred Apples. In contrast, the apple itself is distinguished from all other fruits, according to the Zohar* volume 2, page 15b, because it evokes the Attributes of emotion and not that of Kingship.

The Tzemach Tzedek* also explains why one specifically eats an apple in the Pelach HaRimon*, volume 1, page 61d.

* * *

After publishing that booklet, I found in the Reshit HaGez*, published in Jerusalem in 5698[28], page 74, a citation from Rabbi Natrunai Gaon*, mentioned in the Ginzei Kedem*, volume 4, page 27, and Otzar HaGeonim*, on tractate Shabbat*, chapter 351, according to which the Halacha* is decided according to the first opinion expressed, to which Rabbi Saadiah Gaon* objects — whom I cited in my note.

תקד

ב"ה, י"ח תמוז, תש"ט
הרה"ג והרה"ח הוו"ח אי"א נו"מ חו"ב וכו'

מהורש"י שי'

שלום וברכה!

מכתבו הגיע. וזה עתה קבלתי ספרו המועדים בהלכה מהד"ת. ות"ח חן על תשורתו זו. וכבר אמרתי על ספרו זה, אשר, נוסף על מה שמפורש בו, ואולי עוד יותר ע"ז שמפורש, יש למצוא ע"י המראי מקומות שניתנו בעין טובה וביד רחבה בשולי הגליון.

ובמה שהעיר והקשה על מנהגנו המובא בה"היום יום" א' תשרי תש"ד: יהי רצון שעל התפוח - אחר הברכה וקודם האכילה.

הנה בכל ר"ה ור"ה ראיתי את כ"ק מו"ח אדמו"ר נוהג כן. שאלתיו אם זהו ממנהגי הנשיאים דוקא, או מנהגי כל בית רבי, או הוראה לרבים ג"כ. וענני שזהו שייך לכל, ושאוכל לפרסם הדבר - ולכן הכנסתי ההוראה ב"היום יום".

טעם על השינוי ממש"כ בשו"ע אדה"ז, לא אמר לי, אבל סיפר שכך הי' עושה כ"ק אדמו"ר נ"ע.

- (והוא הדין לחידוש, ויותר גדול הוא בעיני, המועתק ב"היום יום" שם, שבהדה"נ מסיימין: של יום הזכרון. ושקו"ט בזה - עפ"י סיפורו של כ"ק מו"ח אד"ש - הרב רפאלאוויטש מקרעמענטשוג עם כ"ק אדמו"ר נ"ע. וכ"ק אדנ"ע א"ל שזהו מעשה רב דבית רבי).

* * *

ומה שנלפענ"ד בזה, ובהקדים אשר גם להמג"א רק לכתחילה יאכל ואח"כ יאמר, אבל בדיעבד לא חשיב הפסק, - הנה במג"א על אתר (סתקפ"ג סק"ב) הביא, אשר במ"צ כתב שאומר תחילה ואח"כ אוכל. כן הובא בשד"ח (אס"ד ר"ה ב' ד) שכ"כ בחמדת ימים.

ואין הספרים מ"צ וחמ"י תח"י לעיין בהם.

ואף שאדה"ז בשו"ע שלו פסק כדעת המג"א החולק על המ"צ, הרי בכ"מ חזר בו ממש"כ בשו"ע, וכמו שנראה בסידורו, ובנדו"ד מוכח כן ממנהג בית רבי.

וראה בשו"ת דברי נחמי' חאו"ח רסכ"א שכתב על אדה"ז שידוע "שבשו"ע נדחק הרבה שלא לדחות כל דברי האחרונים ז"ל (בפרט המ"א) משא"כ בסוף ימיו שהוסיף חכמה העמיד ע"ד לחלוק עליהם אפילו להקל בכל מה של"נ לי' (וכידוע שבפי' שמעו ממנו ז"ל שחזר בו במה שנתן נאמנות להמ"א יותר מדאי) בפרט בדבר שהמציאו מד"ע כו'". ועייג"כ שו"ת צ"צ חאו"ח סי"ח ס"ד עד"ז.

ועפמ"ש בשער הכולל בתחילתו, דבאין הלכה פסוקה, הנה אף שהכריע בשו"ע בנטי' להפוסקים, הכריע בסידורו, שזהו משנה אחרונה שלו, בנטי' להמקובלים - גם בנדו"ד אפ"ל כן ועפ"מ שהביא בשד"ח טעם ע"פ רוחניות הענינים להקדים היה"ר לאכילה, ובפרט, שכנ"ל, גם לדעת המג"א, רק לכתחילה צריך להקדים האכילה (ול' אדה"ז בשו"ע תקפ"ג ס"ג צע"ק), וכדאי טעם הנ"ל לעשות הלכתחילה כדיעבד.

* * *

ומה שנלפענ"ד טעם המובחר ופשוט, ע"פ נגלה, להקדים היהי רצון להאכילה, הוא כדי שיהי' היה"ר סמוך לברכת הפרי, ותהי' הפתיחה דברכת בפה"ע שייכת גם אליו * (שמטעם זה ברכה הסמוכה לחברתה אינה פותחת בברוך - פסחים קד, ב).

ואם ביה"ר דתפלת הדרך שברכה היא, בכ"ז אמרו שטוב להסמיכה לאיזה ברכה כדי שגם בתחילתה תפתח בברכה (שו"ע רבנו או"ח סק"י ס"ז. ועייג"כ ס"ו ס"ז),

עאכו"כ דיה"ר זה טוב לסמכו לברכה, ובפרט לברכות התפוח מתוק המשמש סימן לבקשת היה"ר גופא, ויתוסף כחו ותקפו.

דכיון שאין בידינו להוסיף ברכות שלא נזכרו בש"ס וגאונים, עכ"פ הסמיכו היה"ר להברכה, שיהי' לו מעין תוקף ברכה. וכיון דא"א בע"א, הוי כדיעבד.

עוד סניף י"ל להקדים אמירת היה"ר ככל האפשרי - כי הרי כל אכילת התפוח הוא לסימן טוב, ובמילא צריך זהירות יתרה דלא ליתרעי מזלי', והוא כמרז"ל בברכות (נו, ב) הרואה כו' ישכים ויאמר כו' קודם שיקדמנו כו'.

- ואין להקדים היה"ר גם לברכות הפרי, כמו שאין מקדימין ברכת הסוכה לברכת המוציא (שו"ע סו"ס תרמ"ג). -

ובנדו"ד כל שכן שאין להקדים מפני טעם נוסף - שלא יקדים בקשת צרכיו לשבחו של מקום.

ויש לחזק טעמים אלו ע"פ הידוע (שו"ע אדה"ז סתקפ"ב ס"ז) דבימים האלו שהם ימי דין צריך לדקדק כו' אף שבשאר ימות השנה אין אנו חוששין.

* * *

ומה שהקשה כת"ר דאף את"ל שמאיזה טעם צ"ל היה"ר קודם האכילה, הרי אפשר שיאכל תיכף לברכה ויאמר היה"ר ויאכל עוה"פ.

- בשד"ח הביא פשרה זו משו"ת אורח חיים סו"ס ג' ומס' מאמר מרדכי. ואינם תח"י. -

- ובשד"ח הביא מספרים עוד עצה, לברך ולטעום מפרי אחר ואח"כ לומר היה"ר ולאכול התפוח. ועפמ"ש לעיל לא יועילנו זה, כי הדיוק הוא להסמיך היה"ר להברכה. -

ומובן מנהג בית רבנו ואנ"ש.

וע"פ מנהג זה מדויק ג"כ לשון רבנו בסידורו בענין אכילת התפוח, שכתב:

וצריך לברך בתחלה ברוך כו' בפה"ע ואח"כ יאמר כו'. - דלכאורה "בתחלה, ואח"כ" מיותר.

ועפהנ"ל י"ל הכוונה שמחדש בזה: בתחלה דוקא, דיש סברא שיאמר היה"ר ואח"כ הברכה. גם מרמז שזהו התחילה דכל הענין גם דהיה"ר, ואח " כ - תיכף אחרי שיברך.

* * *

וצע"ק, דפשרת כת"ר והס' הנ"ל, דיטעום ויאמר היה"ר ויחזור ויאכל, יש לה מקום בסו"ס תרמ"ג בברכת לישב בסוכה, עכ"פ למצוה מן המובחר. ובפרט דלברכת הסוכה צ"ל אכילה כביצה דוקא (משא"כ ביה"ר דתפוח דאין לה שיעור) ומפני מה אין עושין כן.

* * *

מוסג"פ הוצאותינו האחרונות קונ' לחג הגאולה וקובץ 11 שע"פ סיבה נתעכב ע"ע בביה"ד.

בהערתי הא' שבקונטרס לא העתקתי מה שהובא בספרו (ע' סח) בשם הראגאצובי מקור לפסק הרמב"ם (ודלא כמשמע מתוס' סד"ה חוץ ב"מ נח, סע"ב) דבע"ת גדולים מצד"ג מהא דקדושין (מט, ב): ע"מ שאני צדיק אע"פ שהוא רשע ספק מקודשת דשמא עשה תשובה. וא"כ עכצ"ל דבע"ת גדול מצד"ג, ובכלל מאתים מנה.

ולא העתקתיו כי תמי' היא בעיני, דהרי גם בהטעה לשבח אינה מקודשת. ועוד דאף אם הוא לשבח בענין שכר ועונש, נהפוך הוא לענין טבע האדם, דבע"ת סורו רע וכו' (להעיר מלקו"ת ואתחנן ד"ה וזאת המצוה סס"ג). ובקדושין ל"ק כלל דהרי מקדים שם בברייתא: אין אומרים כרבי אלעזר בן חרסום כו' אלא כל שבני עירו מכבדין אותו כו', ובל' בנ"א גם בע"ת נקרא צדיק (בשם המושאל עכ"פ).

והשי"ת יהפוך - כענין ומעלת התשובה שמהפך זדונות לזכיות מקללה

לברכה - ימים אלו לששון ולשמחה בב"א.

באיחולי כט"ס ופ"ש

הרב מנחם שניאורסאהן
נ. ב. את המחזור עם פי' מעגלי צדק שכנראה זהו ר"ת מ"צ שבמג"א לא מצאתי אבל ראיתי מחזור עם פי' הדרת קודש, שלתוכו נכנסו רוב המנהגים ממ"צ הנ"ל וז"ל: וראוי לברך על התפוח בפה"ע ואח"כ אומר תחדש עלינו שנ"ט ומתוקה ואוכל התפוח בדבש.

מעג"צ נדפס בפעם הא' בויניציא שנת שכח ובו "מנהג פולין פיהם ומעהרין רייסין וליטא". וא"כ הרי שמנהגנו הוא מנהג ישן נושן.

זה עתה באה לידי רשימת מנהגי בבל (בספר מסע בבל מאת דוד סלימאן ששון, ע' רכ"ב) ונוהגים כמנהגנו לאמר היה"ר בין הברכה והאכילה.

ומדי דברי: טעם לקיחת תפוח דוקא כתב מהרי"ל - הובא בד"מ - לרמז על חקל תפוחין קדישין.

ולכאורה הול"ל דמרמז לזח"ג (קלג, ב) דכתב דמיני' - תפוחין דלעילא - חיי. ומזח"ג עד, א.

ובשני המקומות מדבר בתפוחים ולא באתרוגים (תוד"ה פריו שבת פח, סע"א) כי משבחו בטעם מתוק ובג' גוונין.

- ואולי עדיפא למהרי"ל רמז הנ"ל כי בר"ה הוא בנין המל' שהיא חקל ת"ק, משא"כ תפוח שהוא מחולק משאר פירות דשייך לז"א דוקא ולא למל' (זח"ב טו, ב).

וראה ג"כ טעם אכילת תפוח דוקא מרבנו הצמח צדק בפלח הרמון ח"א סא, ד.

* * *

אחרי הדפסת הקונ' מצאתי בס' רה"ג (ירות"ו, חצר"ת) ע' 74 מובא דר' נטורנאי גאון (גנזי קדם ח"ד כז. וראה אוצה"ג שבת סי' שנא) ס"ל בכלל דופליגא דהלכה כראשון היפך מדעת רס"ג (עיין זוכר ו' כא) המובא בהערתי.

תקד
חלקה נדפס בקובץ ליובאוויטש גליון י"ג ע' 99. לקו"ש ח"ט ע' 371. ס' המנהגים-חב"ד ע' 104. ובקונטרס בפ"ע (מימיוגרף) בהוספת כותרת "במענה על בקשת רבים ניתן בזה העתק המכתב המבאר מנהגנו לאמור, בליל א' דר"ה, היה"ר שעל התפוח קודם לאכילה". וחלקה בלקו"ש חי"ד ע' 363.

מהורש"י: זוין. אגרות נוספות אליו - לעיל תפה, ובהנסמן בהערות שם. לקמן תשכא.

תשסב.

המועדים בהלכה: ראה לעיל שם.

*) לאחר זמן : וי"ל דמטעם זה אמרו (ברכות יז, ב) היה"ר כד מסיים צלותי' דוקא. דאי משום שאל תהי' תפלתו קבע, כמ"ש בשם הצל"ח, צע"ג דהרי אחרי שאמרוה איזה פעמים שוב גם ההוספה נעשית קבע. - גם הו"ל בשמע קולנו ולא לאחר התפלה.

קובץ 11: קובץ ליובאוויטש גליון 11, שנתעכבה הדפסתו חורף תש"ו ע' קיץ תש"ט.

ראה לעיל אגרת תח, ובהנסמן בהערות שם.

בהערתי הא' שבקונטרס: סה"מ תש"ט ע' 183.