Igrot Kodesh · Letter 5005 — Faith & Bitachon

B"H

5 Teves* 5717

Brooklyn

Greetings and blessings,

I have finally received your letter from the second day of Chanukah*, even though I find no explanation in it for the silence you maintained during this entire period. May Hashem grant that this be a good beginning for you to announce good news of your communal accomplishments and your personal achievements.

In accordance with your request, I will mention all those you cite at the holy resting place of my father-in-law, the Rebbe, whose merit protects us.

The lack of information reaching me seems to indicate that the chassidim* have not at all taken advantage of the propitious days that have just passed. This year in particular, the events (see note 1) aroused a special emotion. Several Jews were awakened toward the Holy One, blessed be He, and even toward His Torah* and His mitzvos*.

As I have already written several times, I do not know what more I can do in this matter. It seems that the greatest stubbornness is displayed regarding everything that concerns the dissemination of the wellsprings (see note 2). One limits oneself and becomes like a vegetable, heaven forbid, incapable of moving beyond the narrow perimeter of one's roots.

The darkness is so great that one is not even aware of being in such a situation. During study, one remembers that there are four kingdoms in the world (see note 3) — that the vegetable is higher than the mineral and that it must itself rise toward the animal. The latter, indeed, possesses the quality of being able to move from one place to another, where it will also fulfill its task. But this does not suffice, and it wishes to rise toward the human — and even more, to know advancement not in a measured way, but far beyond any limit.

Yet they do not even feel the situation in which they find themselves. Not only the major part, but even the entirety of their personality is invested in the most narrow needs of the body and the animal soul. Indeed, the Alter Rebbe* emphasizes that bodies are separate, that one is not identical to another (see note 4).

When they are asked to set aside their physical needs, even for a few moments, in order to illuminate their surroundings and the portion of the world entrusted to them — even if the reward is not material and immediate — they refuse in every way.

And when there is no alternative, they manage to convince themselves — which for them must be a great sacrifice — that a few people must participate in a meeting. Each one offers his analysis, striving to contradict all those that were offered previously. Then each one proclaims that he cannot bear the responsibility for all of this, that no one can be relied upon, that everyone has numerous defects, and that it is therefore impossible to act.

They then say: "What does all this have to do with me? I have done my duty. I came to participate in this meeting. I listened to the words of a second person, a third person, even though they do not reach my shoulders. What more can I do?" Our Sages say, in tractate Sotah* 22b, that there is in this a form of ostentatious piety.

Naturally, all of this is not addressed to any particular chassid*. Some are exceptions. To my great sorrow, a child could count them (see note 5). Is this why our holy masters made efforts, why they invested their souls, their deep and essential strengths — so that at the moment when "he (see note 6) stands behind our wall," the situation would be so terribly arid?

With my blessing,

M. Schneerson,

ה'ה

ב"ה, ה' טבת, תשי"ז
ברוקלין.

שלום וברכה!

סו"ס נתקבל מכתבו - מב' דחנוכה, ואף שגם בו לא נמצא ביאור לשתיקתו כל הזמן. ויה"ר שעכ"פ תהי' זה התחלה טובה להודיע בשו"ט בענינים הכללים ובענינים הפרטים.

כבקשתו אזכיר את כל אלה שכותב אודותם על הציון הק' של כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע.

כנראה מהעדר הידיעות - לא ניצלו אנ"ש כלל וכלל ימי הסגולה שעברו - בערך איזה שהוא להאפשריות דימי סגולה אלו בכלל, וביחוד בשנה זו אשר על ידי המאורעות היתה תזוזה נוספת בכמה מבנ"י להתעוררות להקב"ה ואפילו לתורתו ומצותיו. וכמו שכתבתי איזה פעמים, איני יודע מה אוכל עוד לעשות בזה, כיון שכנראה מתעקשים בזה בתוקף הכי גדול לבלי לפעול מה להפצת המעינות, ומצמצמים א"ע ומורידים א"ע לבחינת צומח ר"ל, שאינו יכול לזוז מהטפחים האחדים בם מתפשטים השרשים שלו.

וגדול החשך שאין מרגישים מצבם - בעת הלימוד ע"ד שישנם ד' סוגים בעולם, דומם ולמעלה ממנו צומח, ותכלית הצומח שיתעלה בחי, שמעלה נוספת בו שהולך ממקום מעמדו למקום חדש וגם שם ממלא תפקידו, וגם זה אינו מספיק וצריך הוא לעלות לדרגא של מדבר, וגם זה אינו מספיק כי צ"ל מהלך, ז. א. לא להסתפק בעלי' מדרגא לדרגא בגבול אלא דוקא מהלך בלי גבול. ואינם מרגישים המצב בם נמצאים, שמושקעים לא רק ראשם ורובם אלא כולם ממש בענינים הכי קטנטנים של הגוף ונפש הבהמית (שכלשון רבנו הזקן הגופים מחולקים הם ואין לו שייכות לגוף השני).

וכשמבקשים שאפשר יסיח דעת, לשעה קלה עכ"פ, מעניני הגוף שלו ויתענין בהארת הסביבה וחלקו שבעולם שלו, אף שאין מתן שכר הנראה לעיני בשר חומרי על אתר, אין מתקבלים הדברים כלל וכלל. וכשאין כל מוצא להשתמט מזה פועלים בעצמם (וכנראה שלמס"נ תחשב) להתאסף איזה אנשים יחד כל אחד מציע סברתו שתהי' היפך סברת האחרים ואח"כ מכריז כל אחד - שאינו יכול לקבל עליו אחריות, ושלאידך גיסא אין על מי לסמוך, כי כל אחד מלא חסרונות ואי אפשר שיפעול, ומה לי ולכל הענין הזה ואני את נפשי הצלתי, שהרי באתי להאסיפה שמעתי גם דברי השני והשלישי, אף שאין מגיעים הם לקרסולי, ומה עוד חובתי ואעשנה. והרי גם פרוש יקרא, ובר מעלה הוא, וכלשון רז"ל, סוטה כב, ב.

מובן שאין דברי הנ"ל מכוונים דוקא לאחד מאנ"ש, וישנם יחידי סגולה יוצאים מן הכלל, אבל לדאבוני הכי גדול נער יכתבם. והאומנם על זה עמלו רבותינו נשיאינו הק' השקיעו נפשם וכחותיהם הפנימים והעצמים בכדי שיבוא הזמן דהנה זה עומד אחר כתלנו ותהי' עזובה מבהילה האמורה?

בברכה

מ. שניאורסאהן
ה'ה
נדפסה בלקו"ש חט"ו ע' 519 והושלמה ע"פ צילום האגרת.

המאורעות : ראה לעיל אגרת ד'תתצ, ובהנסמן בהערות שם.

ד' סוגים : ראה גם לקמן אגרת ה'ח.

*) בכורות מה, א. שער הכולל פכ"ו.