Igrot Kodesh · Letter 4826 — Grief & Loss

B"H

11 MarCheshvan* 5717

Brooklyn

To the great Rav*, the distinguished chassid* who fears Hashem and devotes himself to communal needs, of manifold accomplishments, Rav Menashe (Rav M. Klein, of Brooklyn; see letters 4742 and 4878),

Greetings and blessings,

I am responding to your letter of 4 MarCheshvan*, discussing the explanation of the Chochmas Shlomo* on the subsistence that must be provided to a wife. Is this obligation pronounced by the Torah* or by the Sages? You reproduce this text and analyze it.

I would like to formulate the following remarks regarding what you write (see letter 4742):

A) Of course, those who hold that the master must feed the wife of his servant will admit that the Torah* obligates the husband to feed his wife. By the same reasoning, they will say that the Torah* also obligates one to feed one's children, since the master must do so as well. It is difficult to maintain, as you do, that this applies only to small children. Without doubt, such is also the opinion of the Chochmas Shlomo*.

B) You explain this difficulty as follows: if one held that the master is responsible for the subsistence of the servant's wife but that, despite this, the obligation incumbent upon the husband to feed his wife is merely a custom, various conclusions would be called into question. You conclude from this that according to those views, it is indeed an obligation of our Sages.

I am surprised that you suspect me of such an error — of thinking that these important halachos*, according to the expression of Tractate Berachos* 31a, would be established by the Torah*, all the more so since certain of them are derived from the Prophets and the Holy Writings — not from the five books of the Torah* themselves. This is the case, for example, for the requirement that a mourner cover his head.

In fact, it is clear that there is no difference whether these laws originate from the Torah* or from the Sages. The question is, in reality, the following: does a custom mentioned by the Torah*, the Prophets, or the Holy Writings constitute an obligation, or may it be considered as a narrative — that is, as a possibility offered? And if one adopts the latter position, it is certain that, just as one cannot derive a Torah* obligation from the narratives it contains, one cannot do so either from the traditions of the Sages, from the practices that are reported. This is self-evident, and that is why I raised the question previously recalled.

C) I will also formulate an incidental remark, which is not directly linked to this analysis. It is obvious to you that, prayer being established by the Sages, all these important halachos* are likewise. In my humble opinion, this is by no means connected.

Indeed, one can envision that prayer is merely a possibility granted, and that, despite this, one who prays to the King, King of kings, the Holy One, blessed be He, is bound to observe various principles of the Torah*, rules linked to honor, to love, and to the fear of Hashem — for example: "Hashem is in the heavens and you are on the earth. Your words shall therefore be brief" (Koheles* 5:1). It seems to me that this too is self-evident (see, on all this, Nesi'ei Chabad U'Bnei Doram, p. 169, and letter 4878).

D) Is mourning established by the Torah* or by the Sages? The views of the later and earlier Sages on this matter have been compiled by the Sdei Chemed*, Principles, chapter 1, paragraph 350, and by the Pe'as HaSadeh*, at the same reference.

E) Do customs cited by the Torah*, the Prophets, and the Holy Writings become obligations, or are they merely narratives?

Various points on this subject have been set forth by the Toras Neviim of the Maharatz Chayes*, which you should consult.

With my blessing,

ד'תתכו

ב"ה, י"א מ"ח, תשי"ז
ברוקלין.
הרה"ג וו"ח אי"א נו"נ עוסק בצ"צ רב פעלים

מו"ה מנשה שי'

שלום וברכה!

במענה על מכתבו מד' מ"ח, בהמשך למ"ש בס' חכמת שלמה בענין מזונות האשה אם הוא מן התורה או דרבנן, ומעתיק לשונו ושקו"ט בזה.

ויש להעיר במ"ש כת"ר, והוא:

א) פשיטא אשר אלו דסבירא להו דחייב רבו במזונות אשתו מן התורה מוכח דמזונות אשתו מן התורה, לימוד זה גופא מוכיח דמזונות בניו מן התורה כיון דרבו חייב במזונות בניו ושבקי' דבריו דדחיק אנפשי' ואוקמי דקאי בבניו קטנים, ובטח גם להחכמת שלמה צ"ל כן.

ב) במ"ש בתירוץ הקושיא: דאת"ל דהרב חייב במזונות אשתו, ובכ"ז מזונות אשתו הוא רק מנהג בעלמא, דא"כ בטלו כמה ילפותא ורוצה לפרש דכל הני ילפותא לחיוב מדרבנן.

תמה אני שישימני לטועה ולומר דכל הני הלכתא גברותא (ברכות לא, א) הן מן התורה ובפרט שנלמדים מנ"ך, וה"ה לעטיפת הראש דאבל וכיו"ב.

אבל פשוט שאין בזה נפק"מ אם ילפינן לחיוב דאורייתא או דרבנן, כיון שהנקודה היא אם מנהג המובא בתנ"ך, ה"ז הוראה שמחויבים בה או שיכול להיות רק בדרך סיפור ונשאר רשות, ואת"ל כסברא האחרונה, הרי מובן שכשם שא"א ללמוד חיוב דאורייתא במנהגים המובאים בתורה כמו"כ א"א ללמוד חיוב מדברי קבלה ומדרבנן במנהגים המובאים בדברי קבלה, ופשוט - אשר לכן הוקשה לי כנ"ל.

ג) הערה בדא"ג, אף שאין נוגע לעצם השקו"ט, והוא אשר מה דפשיטא לי' לכת"ר דכיון דתפלה מדרבנן מוכרח לאמר שכל הני גברוותא ג"כ דרבנן - לפע"ד אין תלוי זב"ז, דאפשר דתפלה עצמה אפילו תהי' רשות ובכ"ז כשמתפלל לפני ממה"מ הקב"ה יונחו עליו כמה גדרים ואפילו מן התורה, גדרים הקשורים בהנוגע כבוד המקום אהבת ה' ויראתו, האלקים בשמים ואתה על הארץ ע"כ יהיו דבריך מעטים ועוד ועוד, ולדעתי גם זה פשוט.

ד) בענין אבלות דאורייתא או דרבנן, נאספו בזה דיעות האחרונים וגם הראשונים בשדי חמד כללים מערכת אלף ס"ק ש"נ ושם נסמן. ובפאת השדה שם.

ה) במנהגים המובאים בתנ"ך ותוקפם אם זה עושה אותם לחיוב או רק - סיפור בעלמא, - ביאר בזה כמה פרטים בס' תורת נביאים למהר"ץ חיות, עיי"ש.

בברכה.

ד'תתכו
נדפסה בלקו"ש ח"ו ע' 322 ובשלימות ב"נשיאי חב"ד ובני דורם" ע' 168.

מו"ה מנשה שי': קליין, ברוקלין. אגרות נוספות אליו - לעיל חי"ג ד'תשמב. לקמן ד'תתעח.

בהמשך למ"ש: לעיל חי"ג אגרת ד'תשמב.

המשך השקו"ט בנושא - ראה "נשיאי חב"ד ובני דורם" שם ע' 169. ולקמן אגרת ד'תתעח.