Igrot Kodesh · Letter 4496 — Faith & Bitachon

B"H

2 Tammuz 5716

Brooklyn

Greetings and blessings,

I am responding to your letter of 29 Sivan, with the request for a blessing it contained, which will be read, at a propitious time, at the holy resting place of my father-in-law, the Rebbe*, whose merit protects us.

I am very surprised by the spirit in which your letter is written, which is not at all in keeping with the perpetual injunction binding on every Jew and perhaps even on every creature: "Serve Hashem with joy."

How much more so when this comes from an educator. For decades, indeed, you have watched the small become great, the kids become goats, the immature become mature — sometimes even without any effort on their part. For such is indeed the definition given by our Torah*, Torah* of life. A child is initially not mature. Then he becomes so at thirteen years and one day, or twelve years and one day for a woman.

No doubt you have a ready answer to this question. You will tell me that this maturity was not sufficiently used, that some entirely set it aside or even put it to negative use. Now, the Creator of the heart of man has given us the assurance that "none among us will be cast away." The simple fact that Hashem created the world such that a person reaching thirteen years, or twelve years, attains maturity without effort on his part, becoming capable of distinguishing good from evil, constitutes resounding proof that good is dominant within creation.

If a person observes reality only partially, being subjective from various standpoints, he will not always make a good assessment of the situation but will observe it only according to his feelings. Yet, at the time of action, with appropriate reflection, one will understand that "nothing evil can emanate from the Most High."

If this is so for every person, how much more is it the case for one who finds himself in a synagogue belonging to Chabad*, who has had the merit of receiving the teaching of my father-in-law, the Rebbe*, with kindness. You will therefore understand all of this more easily and more deeply.

Likewise, it is fairly certain that after reading these few lines, you will ask yourself the following question: everything that has just been said does not answer a single question you pose in your letter.

The connection between what has been said and your letter is as follows. The way one answers a question depends on the conception one has of the solution that can be brought to it. If you consider it a certainty that ultimately you will find a positive answer, you will seek it with ardor. You will be convinced that the final treasure exists and that everything depends on your ardor. This is not the case if you are not sure that this answer exists. All of this is self-evident.

Regarding, more specifically, the points you raise, it is quite clear to me that the idea of leaving your synagogue is excluded and inconceivable. It must be so for you as well. And it was mentioned in your letter only as a theoretical notion, to clarify the situation by pushing aside certain aspects.

How can one prevent a decrease in the number of students at the next school opening? In my opinion, one must conduct the broadest possible campaign to multiply them in both locations — the old and the new — despite the various drawbacks of each.

If there is no longer sufficient time to find a suitable location before the next school year, one must hope that there will still be enough students to continue studies in both locations, and during the twelve months of this year, you will make a decision regarding where you will settle in 5718.

May Hashem grant that the hope of each of us, within all Israel, be fulfilled. Very speedily and in our days, the great master, King Moshiach*, will come, who will teach Torah* to all Jews, take them and lead them to the great School that our Holy Land will be, may it be restored and rebuilt speedily and in our days, after its total destruction.

I conclude with an idea to which I am attached, to which I have devoted myself with ardor for several years. It is the organization of a day camp during the period of vacation from secular studies. With the appropriate preparation, one can fill the children with sacred studies, without being disturbed by secular subjects and public schools. It is surely unnecessary to explain to an experienced educator how important all of this is.

A very ancient Jewish custom has it that everything be linked, at least by way of allusion, to the Parashah* of the week.

In the fortieth year before entering an inhabited land, Moshe* our teacher, the faithful shepherd, warned the generation of the desert, reminding them that all received a gift in that place. Indeed, the desert of the nations is full of serpents and scorpions. Yet it was precisely there that the Torah* was given to them, and they received it as a gift — not only the scholars and the wise, by the strength of their erudition and wisdom; not only the emotional, by the purity of their feelings; not exclusively the doers of good deeds, by the strength of their accomplishments — but truly all, from the greatest to the smallest.

The greatest received the Torah* only as a gift, because such was the Will of Hashem. Were it not so, a creature could not integrate what belongs to the Creator. At the other extreme, the smallest also obtained the Torah* as a gift, as it is said: "He who is humble and modest..."

There is therefore indeed a teaching here for everyone, in this generation, for all who find themselves between these two extremes — the greatest and the smallest — even if it is clear that we are not in a fearsome desert as was the case then. We receive this gift by presenting a guarantee, as it is said: "Our children will be our guarantors."

And "Hashem demands only according to the strength He grants." Everyone will therefore devote himself to the education of children, in accordance with the capacities he possesses. He who desires it will have the power and the ability to concretely realize his wish.

This time, I have written at length because I fear that your state of mind will become evident and exert its effect on the students. If these lines help modify this state of mind, this result will be, in itself, very important, and this improvement will also be felt in each of those who receive your teaching.

May Hashem grant that there become engraved in you and in your wife the injunctions "Serve Hashem with joy" and "In all your ways, acknowledge Him," as the Rambam* explains in his Laws of Character Traits, chapters 3 and 4.

And you will bring good news of all the points you raise in your letter.

With my blessing,

ד'תצו

ב"ה, ב' תמוז, תשט"ז
ברוקלין.

שלום וברכה!

במענה על מכתבו מכ"ט סיון עם הפ"נ המוסגר בו שיקרא בעת רצון על הציון הק' של כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע.

הנה לפלא גדול על רוח מכתבו, שאינו מתאים כלל לציווי התמידי שנצטוה בו כל אחד מבני ישראל, ואת"ל - כל יצור שבבריאה, עבדו את ה' בורא העולם בשמחה. ובפרט כשדברים אלו באים ממחנך, אשר עשיריות בשנים הי' ענינו שהתבונן איך שקטנים נהפכים לגדולים, גדיים נעשו תישים, ואלו שאין להם דעת נעשים לבעלי דיעה ואפילו בלי כל השתדלות מצדם שהרי זהו גדר תורתנו תורת חיים, קטן לאו בר דיעה הוא, ומשנעשה י"ג שנים ויום אחד והבת י"ב שנה ויום אחד בעלי דיעה הם.

אפשר שהמענה מצדו מוכן, שלא השתמשו בדיעה זו במדה מספקת, ואחדים מהם לא ישתמשו בה כלל או שישתמשו שלא לטובה, הרי על זה הובטחנו מיוצר לב האדם, אשר בל ידח ממנו נדח, ועצם העובדא שברא העולם באופן שאפילו מבלי השתדלות האדם, בבוא הגיל די"ג או י"ב שנה ניתנה לו מלמעלה דיעה ודיעה חזקה עד כדי להכיר בין טוב לרע וכו', זוהי ראי' מוכחת שבעצם - הבריאה הטוב שולט בה, אף שהאדם בראותו רק קטע ממנה ולהיותו משוחד מכמה ענינים, לא תמיד מעריך המצב כמו שהוא אלא מעריכו בהרגש שלו, אף שבעת מעשה, בהתבוננות הנכונה, יבין בשכלו אשר מפי עליון לא תצא הרעות, ואם בסתם בן אדם הדברים אמורים - עאכו"כ להנמצא בבית הכנסת השייך לחב"ד ואשר זכה לשמוע לקח מפי כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, ובספ"י, שאצלו כל האמור מובן בקל יותר ובעמקות יותר.

קרוב לודאי ג"כ שלאחר קראו השורות האמורות קמה השאלה, הרי בכל האמור אין פתרון אף לבעיא אחת שעליהן כתב במכתבו.

ושייכות הכתוב לעיל למכתבו הוא, אשר הגישה לפתרון השאלה - תלוי בהשקפה הכללית של האדם שעליו לפתור השאלה, ובאם השקפתו בהחלט, שבטוח הוא שסו"ס ימצא הפתרון הטוב להשאלה, מחפש הוא בתוספת מרץ, בידעו נאמנה כי האוצר נמצא ואין הדבר תלוי אלא במרצו, משא"כ כשספק אצלו בעצם ענין מציאת הפתרון, והנמשל מובן.

בהנקודות בפרט שהעיר עליהן, ברור לדידי, שהקס"ד שיפרד מביהכ"נ... - גם בעיניו מושללת ומופרכת היא, ולא בא אלא לחדודי, ולהבהיר את המצב על ידי שלילת כמה צדדים אשר בו -

איך אפשר לקדם חסרון כמות התלמידים לזמן לימודים הבע"ל - לדעתי מוכרח לעשות תעמולה הכי גדולה להגדלת מספר התלמידים בשני המקומות, במקום הישן ובמקום החדש - למרות המגרעות מסוגים השונים שנמצאות בשני המקומות. ואם כבר קצר הזמן למצוא מקום מתאים יותר לזמן לימודים הקרוב, יש לקוות ששנה זו עדיין יספיק מספר התלמידים להמשכת הלימוד בשני המקומות, ובמשך שנים עשר חדש אלו יחליטו בהנוגע למקום בקביעות לשנת תשי"ח. ויה"ר שתקוים תקות כל או"א מאתנו בתכ"י, אשר במהרה ובעגלא דידן יבוא המורה הגדול הוא מלך המשיח שילמד תורה לכל ישראל וינטלם וינשאם לבית הספר הגדול - ארצנו הק' תבנה ותכונן במהרה בימינו מחורבנה הכי גדול.

ואסיים בנקודה שקרובה היא ללבי, והנני - פארקאכט - אין דעם, זה כמה שנים, והוא ע"ד עריכת דעי קעמפ לימי החופש מלימודי חול, שאז יכולים, בהכנה מתאימה, לפטמם בלימודי קדש מבלי בלבולי לימודי חול ובתי ספר העמים, ולמחנך ותיק בודאי האריכות בגודל הענין אך למותר.

וכמנהג בני ישראל ישן נושן למצוא לכל דבר שייכות או עכ"פ רמז בפרשת השבוע.

- הנה בשנת הארבעים לפני הכניסה ממש לארץ נושבת, הזהיר משה רבנו רועה נאמן את הדור באי הארץ לדעת אשר ממדבר - מתנה, שבהיותם במדבר העמים מקום נחש שרף ועקרב וגו' שם דוקא קבלו את התורה כולה וקבלוה בדרך מתנה. ז.א. לא רק החכמים והמשכילים בכח חכמתם ושכלם, לא רק בעלי הרגש בטוהר מדותיהם, וגם לא רק מארי עובדין טבין בכח פעולותיהם, כי אם למן הגדול שבגדולים (וגם לו ניתנה רק, ברצון השם, באופן של מתנה, כי לולי זאת אין בכח האדם הנברא לקבל עניניו של הבורא , ובקצה השני) אפילו הקטן שבקטנים גם לו ניתנה כל התורה במתנה, ואת דכא ושפל רוח גו' - ומזה הוראה לכאו"א שבדורנו אלה הנמצאים בין שני הקצוות האמורים דגדול שבגדולים וקטן שבקטנים, וברור שלא נמצאים במדבר עמים נורא כבזמן ההוא - שמקבלים מתנה האמורה המיוסדה על הערבות, בנינו ערבים בעדנו, ואין הקב"ה מבקש אלא לפי כחן, שירצה כ"א להשתדל כל אחד לפי כשרונותיו בשטח חינוך הכשר דבנים ובנות, ואם ירצה תנתן לו היכולת והאפשרות לגשם רצונו בפועל.

הארכתי בפעם הזאת, כיון שחוששני שמצב רוחו נשקף הוא ועושה רושם בכל אחד ואחת מתלמידיו, ואם יועילו השורות האמורות להיטיב מצב רוחו - הרי נוסף על גודל הענין מצד עצמו, תגרום הטבה זו להטבה בכאו"א ממקבלי לקחו, ויה"ר שהציווי עבדו את ה' בשמחה ובכל דרכיך דעהו, וכמו שביאר הרמב"ם בהלכות דיעות פ"ג ופרק ד', יחדיר בחיי היום יומי שלו ושל זוגתו תחי' ויבשר טוב בכל הענינים בם נגע במכתבו.

בברכה.