Igrot Kodesh · Letter 4325 — Faith & Bitachon

B"H

13 Iyar* 5716

Brooklyn, New York

To the attention of Mr. Eliezer Steinman (see note 1), Tel Aviv,

Greetings and blessings,

I have duly received your letter of 23 Adar*, and I read with pleasure that, in your forthcoming works, you will include references — a practice whose value I emphasized in my previous letter.

Concerning the second point of my correspondence and your response — what you call "the idea of study and action" — you are, of course, right to say that a face-to-face discussion is preferable to written correspondence. Nevertheless, the latter also possesses great power. It even contains that which cannot be expressed orally — not only, as you say in your letter, because "words confer wisdom" (see note 2), but also because what is written can be reread multiple times, which is not the case with spoken words.

According to the explanations of Chassidus*, it is clear that the revelation of thought in speech, and even of speech in action, brings permanence and weaves a firmer bond with the world, with the immediate environment, and thereby with the distant surroundings.

I do not know how to interpret the fact that you passed over in silence the essential point of that second part (see note 3) — namely, the Chassidic* way of life in everyday practice. The simplest explanation that can be given for this is the following: for the time being, you fear that your response will not correspond to my proposal as formulated in that letter. And I could therefore take offense.

If this interpretation is indeed correct, I wish to dismiss this possibility. I take in their most literal sense the words of encouragement toward the practice of the Torah* and the Mitzvos* that one addresses to one's fellow. These are the means of awakening the profound dimension of the person who hears them. Now, every Jew possesses this dimension and is therefore capable of revealing it concretely.

When this revelation is delayed, the lack of success of the one who uttered the words (see note 4) is insignificant compared to the pain experienced by this profound dimension — the essence of the Jewish soul — which descends here below, "from a lofty peak to a deep pit," from beneath the Throne of the King, King of kings, the Holy One, blessed be He, to this material world, in the terms of the Kabbalah* that the Alter Rebbe* reproduces at the end of Chapter 6 of the Tanya*.

This world is that of the forces of evil and of the "other side." Consequently, the wicked are powerful within it. But the soul descends there in order to achieve an elevation, through the Torah* and the Mitzvos*. One can deduce that every moment spent by this spark of Divinity amid the forces of evil and the "other side" — without obtaining an extraordinary elevation — arouses the most intense pain.

All of this was explained, in somewhat greater detail, in the letter I addressed to you some time ago (see note 5), a copy of which I am enclosing.

You tell me that you entered the orchard of Chassidus* through love of one's fellow and through the desire you feel for the Sukkah* of David — that is, for the Jewish soul. I have good hope that this applies also to your own person and your own soul. Indeed, all souls are identical and they have one Father. Only the bodies and their needs differ, as the Tanya* emphasizes in Chapter 32.

In these days that separate the "time of our freedom" from the "time of the giving of our Torah*," we have received, despite this freedom, the injunction and the ability to elevate ourselves each day — from the liberation from the servitude of Egypt to the true liberation that the people of Israel obtained through the giving of the Torah*. And our Sages* find an allusion to this in the expression "engraved (Charus*) on the Tablets of the Law," which they read as: "freedom (Cheirus*) through the Tablets of the Law."

Now, what was true then is still true at the present time. Only he is free who lives in trust in the Creator of the world, who attains the perfection of justice and goodness, making them the rules of his conduct — even if he does not always understand the ways, for our thoughts are not His thoughts and our ways are not the way He follows.

With my respects and my blessing,

(Notes in the original:

1. See, regarding him, Letters no. 4134 and 4506.

2. When they are written down and observed.

3. Of the Rebbe's* letter.

4. To bring about this revelation.

5. This refers to Letter no. 1726.)

ד'שכה

ב"ה, י"ג אייר, ה'תשט"ז
ברוקלין, נ.י.
לכבוד מר אליעזר שי' שטיינמאן, תל אביב

שלום וברכה!

קבלתי מכתבו מכ"ג אדר, ושמחתי לקרא בו שבספריו העתידים להופיע יהיו ג"כ ציוני מקורות, וכמו שעמדתי על תועלתם במכתבי הקודם.

בהנוגע לנקודה ב' של מכתבי ומענהו, וכמו שקורא לזה "ענין המדרש והמעשה", בודאי צודק במה שכותב אשר שיחה פנים אל פנים טובה הרבה יותר מאשר דברים שבכתב. אבל מובן ג"כ שגם דברים שבכתב כוחם גדול, ויש בהם גם מה שאינו בדברים שבע"פ, ולא לבד כמו שהעיר גם במכתבו אשר אותיות מחכימות, אלא עוד זאת, שאפשר לעבור על דברים שבכתב כמה פעמים, משא"כ בדיבור. ופשיטא על פי מה שנתבאר בתורת החסידות אשר השתלשלות והמשכת ענין ממחשבה לדיבור ואפילו מדיבור למעשה, נותן לו קיום יתר ושייכות יותר לעולם, לסביבה הקרובה, ועל ידי זה גם לסביבה הרחוקה.

אינני יודע איך עלי לפרש מה שכ' עבר בשתיקה על הנקודה העקרית בנקודה שני' האמורה, והיא אורח חיים חסידותי בחיי היום יומיים. ולכאורה הביאור היותר קרוב הוא שכיון שלעת עתה חושש הוא שהמענה שלו לא יתאים כל כך להצעתי במכתבי, הרי אפשר שאחשוב זה לעלבון וכיו"ב. ואם זהו הביאור הנכון, הנני לשלול חשש זה, כיון שמביט אני על ענין דברי התעוררות בעניני תורה ומצוה מאחד לחברו - כפשוטו, שבזה מעוררים הנקודה הפנימית - של השומע - הקיימת בתוך כל אחד ואחת מישראל, ורק צריך להוציאה מן ההעלם אל הגלוי. ולכן כשמתאחרת הוצאה זו, הנה העדר ההצלחה של המעורר אינו תופס מקום לגבי הצער של הנקודה פנימית האמורה, שהיא עצם נשמת האדם הישראלי, אשר כל ירידתה לעולם הזה, ירידה מאיגרא רמה לבירא עמקתא, (כיון שהנשמה חצובה תחת כסא הכבוד של ממהקב"ה - והעולם הזה, כלשון הקבלה והועתק ע"י רבינו הזקן (תניא סוף פ"ו), הוא עולם הקליפות וסטרא אחרא, ולכן כל מעשה העוה"ז קשים ורעים והרשעים גוברים בו), וכל זה הוא בשביל העלי' ע"י התורה והמצוות שמזה מובן שכל רגע שהנצוץ האלקי נמצא בעולם הקליפות וסט"א ואינו מנצל את הרגע לעלי' המפליאה, הרי הצער עמוק ביותר. ומבוארים הדברים קצת יותר במכתבי לפני זמן, אשר העתקתו מוסגרה בזה.

ותקותי חזקה, שבכתבו אשר נכנס בגן החסידות מאהבת ישראל ומחמדת סוכת דוד, כלומר נשמת ישראל, הנה בודאי כולל בזה גם את עצמו ונשמתו, אשר כלן מתאימות ואב אחד לכלנו, רק שהגופים מחולקים (תניא פל"ב) וגם הענינים הבאים מצד הגוף.

ובימים אלו, שבין זמן חירותנו לזמן מתן תורתנו - שלמות החירות, הרי נצטוינו ונתנה היכולת לעלות בכל יום ויום מחירות דשעבוד מצרים לחירות האמתית הבאה לעם ישראל בקבלת התורה - וכרמז רז"ל חרות על הלוחות, חירות על (ידי) הלוחות.

וכמו בימים ההם כן הוא גם בזמן הזה, אשר אין לך בן חורין אלא החי בבטחונו בבורא עולם - תכלית הצדק והטוב ומנהיגו מתאים לזה, אף שלא תמיד מובנים דרכיו, כי לא מחשבותינו מחשבותיו ולא דרכיו דרכינו.

בכבוד וברכה.

ד'שכה
נדפסה בלקו"ש חכ"א ע' 396 והושלמה ע"פ העתק המזכירות.

מר... שטיינמאן : אגרות נוספות אליו - לעיל חי"ב ד'קלד. לקמן ד'תקו.

במכתבי לפני זמן : ראה לעיל ח"ו אגרת א'תשכו*.