Igrot Kodesh · Letter 3671 — Faith & Bitachon

B"H

25 Tammuz* 5715

Brooklyn

Blessings and greetings,

I am responding to your letter of 24 Tammuz*, in which you mention a change this year concerning your trip to the country (in order to go there earlier than planned).

In fact, everything depends on the beginning of the gathering held in your city. Divine Providence has entrusted you with the merit and the mission of organizing it. Yet after only a few days, you abandoned it — in the middle, or perhaps even at the beginning — in order to go to the country as quickly as possible.

It is quite clear that the health of the body cannot be obtained at the expense of the health of the soul. Moreover, when you were in my office, I told you that you should not be discouraged if the number of participants was not large. For this is only a first time, a beginning, and it is regarding this that our holy masters say (see letter no. 3436): "Everything proceeds in the manner in which it was begun."

If, after two or three days, you told yourself that it was preferable to go to the mountains rather than devote yourself to this activity — what will happen after this beginning, when this activity is already established?

It is certain that you have a ready explanation. Such-and-such a person did not help you, another did not support you, a particular activity was not organized. In what case can one be satisfied with such explanations? When it is a matter of discharging one's obligation. An announcement is then made loudly — "See, I am here" — and if a large crowd is not present to applaud and congratulate you, you consider that you have fulfilled your duty and that no one can henceforth make the slightest reproach.

Conversely, if you had observed the situation as it truly is — that is, as an opportunity to teach the revealed Torah* and Chassidus*, not merely to show that "all the worlds are subject to every detail of the Torah*" (which also includes the United States and everything that concerns it), but moreover to establish that "heavenly concerns cannot compare to it" (to the Torah*) — you would not have hurried to conclude everything. Your evil inclination* would therefore not have devised justifications and pretexts. You would have gone to the country only at the planned time, and you would have satisfied your physical and spiritual needs simultaneously.

It is quite obvious that my role is not to moralize. That is why I did not raise this issue before you, although I was aware of this gathering and its duration. Nevertheless, you yourself mention the country in your letter. I am therefore obliged to tell you how I see the situation, and you will kindly excuse me for this.

It is equally clear that the damage is done and that there is no point in lamenting what is past. May Hashem grant that at least in the future, you and your family go to the country in a fruitful manner, materially and spiritually. The names of all of you will be mentioned at the holy resting place of my father-in-law, the Rebbe*, whose merit protects us.

With my blessing,

On behalf of the Rebbe, shlita*,

the secretary,

ג'תרעא

ב"ה, כ"ה תמוז, תשט"ו
ברוקלין.

שלום וברכה!

במענה על מכתבו מכ"ד תמוז, במ"ש אשר רואה שינוי בשנה זו בהנוגע לנסיעתם לנאות דשא.

הנה יש מקום לומר שתלוי זה מפני ההתחלה בכנוס ד.. אשר ההשגחה עליונה זיכתה גם אותו בהשליחות לארגן הדבר ולאחר ימים ספורים הניח הדבר באמצע (אפשר צ"ל - בתחלתו) בשביל להקדים הנסיעה לנאות דשא, ומובן שלא זוהי הדרך לבריאות הגוף ע"ח בריאות הנשמה, ובפרט לאחרי שאמרתי להם בהיותם בחדרי, אשר אין להתרשם ממה שלא יהי' ריבוי גדול של משתתפים כיון שזהו בפעם הראשונה וישמש התחלה, שמזה עצמו מובן ג"כ שע"ז קאי מאמר נשיאנו הק' אז ווי מען שטעלט זיך אוועק אזוי גייט דאס, ואם לאחר ב' ג' ימים עלה בדעתו שטוב יותר לנסוע אל ההרים מלהתעסק בעסקו זה, הנה מה יהי' לאחר ההתחלה כשיתיישן הדבר?

מובן ופשוט שהתירוץ בכל זה מן המוכן , אשר פב"פ לא עזר להם ופב"פ לא סייע בידם, וענין פלוני לא הי' מן המוכן כו', אבל במה דברים אמורים שתירוצים מסוג זה מתאימים כשהדיבור בענין שמוכרחים לצאת ידי חובתם, ובמילא נעשה הכרוז בקול גדול חזו דאתאי, ואם לא הי' בשעת מעשה קהל רב שימחאו כף ויאמרו לו ישר חילו כו' הרי כבר עשה המוטל עליו, ואין לשום אדם טענה עליו, אבל אם מביטים על הענין כמו שהוא, היינו שזהו ענין של לימוד תורת הנגלה ותורת החסידות, שלא לבד "שכל העולמות בטלים לגבי דקדוק אחד מן התורה" (ומובן שבכלל העולם נכנס גם ארצוה"ב ועניני'), הנה אפילו חפצי שמים לא ישוו בה, שאז לא הי' נחפז בזריזות גדולה ביותר "לגמור" הדבר, ובמילא לא הי' היצה"ר ממציא תירוצים ואמתלאות, ובמילא גם הי' הענין דנאות דשא בא בעתו ובזמנו מתוקן הן בעיני הגוף והן בעיני הנשמה.

מובן ופשוט שאין מתפקידי להיות מגיד מוסר (והראי' שלא עוררתי אותו ע"ד כל הנ"ל גם לאחר שנודעתי עד"ז של הכנוס ו"משך" זמנו), אבל כיון שהזכיר במכתבו ענין הקאנטרי, הרי מוכרחני לגלות השקפתי כפי שאני רואה את הענין, ואתו הסליחה.

מובן ופשוט ג"כ שכיון שכבר נעשה ההיזק ואין צועקין על העבר, הנה יה"ר שעכ"פ מכאן ולהבא יהי' שהותם שלו ושל ב"ב שיחיו בנאות דשא בהצלחה הן בגשמיות והן ברוחניות, ויזכירו את כולם על הציון הק' של כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע.

בברכה,

בשם כ"ק אדמו"ר שליט"א

מזכיר

ג'תרעא
מאמר נשיאנו: ראה גם לעיל אגרת ג'תלו, ובהנסמן בהערות שם.