Igrot Kodesh · Letter 3393 — Community

B"H

8 Nissan* 5715

Brooklyn, New York

To the president, the officials, and the members of the synagogue of Nusach* Ari Zal*, of Albany Park, may Hashem grant you long life,

Greetings and blessings,

The great Rav, the distinguished Chassid* who fears Hashem and devotes himself to communal needs, Rav Shlomo Zalman Hecht (see letter no. 3384), transmitted to me your contribution to the tzedakah* of Pesach* (lit., "the contribution for the flour of the matzos*"), which will be distributed in our Holy Land, may it be restored and rebuilt by our righteous Moshiach*.

One of the lessons conveyed by the festival of Pesach*, the time of our freedom, is the following:

Material freedom — deliverance from physical slavery and servitude — is not truly an end in itself, but merely a means of attaining moral liberation, that of the soul.

Such was also the purpose of the Exodus from Egypt: "When you will bring this people out of Egypt, you shall serve Hashem on this mountain" — where the Torah* was given.

What is true for the community applies equally to each individual. Therefore, Jewish custom, which is an integral part of the Torah*, dictates that a Jew enter into the time of our freedom by practicing a mitzvah* that is, by itself, equivalent to all the mitzvos* — that of tzedakah*. Before Pesach*, this tzedakah* is devoted to the festival, and before the Seder*, one proclaims: "Whoever is hungry, let him come and eat."

In the spirit of the time of our freedom, I send you my blessing that you experience true freedom — deliverance from material and spiritual concerns, from everything that hinders serving Hashem with joy and enthusiasm.

And may you preserve this joy and freedom throughout the entire year.

With my blessing for a kosher* and joyous Pesach*,

M. Schneerson

ב״ה ,ו׳ אלול ,תשט״ו

ברוקלין.

לכל הנאספים במלוה מלכה מוצש״ק פרשת תצא

במונסי ,ובראשם הרה״ח אי״א נו״נ עוסק בצ״צ מו״ה

משה פנחס שי׳ הכהן והוו״ח אי״א נו״נ עוסק בצ״צ

מוה״ר גרשון שי׳

ד׳ עליהם יחיו

שלום וברכה!

שמחתי להוודע אודות אסיפתכם לסעודה דדוד מלכא משיחא,

שבטח ידברו בדברי תורה ,ותהי׳ זו סעודת מצוה ,והרי ידוע הפתגם של

רבנו הזקן ,שמה שיכולה לפעול התוועדות חסידית ,מלאך מיכאל אינו

יכול לפעול)ראה באריכות קובץ אמירת תהלים(.

מיוסד על הפתגם הידוע ,שפרשת השבוע קשורה עם האירועים

ג׳תשמו

נדפסה בקובץ ליובאוויטש שנה ד חוברת ב עמוד ,94ומהדורה מעובדת ומוגה

בלקוטי שיחות כרך ב עמוד . 391מו״ה משה פנחס :כנראה כץ .אגרות נוספות אליו -אגרות-קורש כרך י אגרת

ג׳ח ,ובנסמן בהערות שם.

הפתגם :ראה לקמן עמוד .296 .287וראה גם אגרות-קודש כרך יא אגרת ג׳תקז,

ובנסמן בהערות שם .כרך יג אגרת ד׳תלו.

השונים של השבוע ,ואפשר גם להפיק מהפרשה הוראות בחיי היום יום

הנה במוצאי שבת זו מתחילה פרשת והי׳ כי תבא אל הארץ ,בהמסופר על מצות הבאת בכורים ,שצריכים להיות מהפירות הטובים

ביותר שנתנה ארצנו הקדושה תבנה ותכונן במהרה בימינו על ידי משיח

צדקנו ,כאשר היא היתה ארץ זבת חלב ודבש ,ומעונת-הפירות

הראשונה ,קודם שלקחו משהו מהפירות לעצמם ,והביאו זאת לבית

המקדש ,להודות לשם יתברך בעד הברכה שהוא ,ברוך הוא ,נתן בפרי

האדמה .והבכורים לא היו כקרבנות אחרים ,לשרפם על המזבח ,אלא

למסור אותם לכהן.

מכך אנו למדים ,בשני הקצוות :שהתבואה ופירות הארץ הצומחים

לאחר שחרשו וזרעו וקצרו ,ועשו גם את שאר המלאכות הקשורות עם

צמיחת פירות הארץ ,לא לקחו לעצמם את הראשונים והטובים ביותר

שבהם ,אלא עשו מזה -קדושה ,במסירתם לכהן .אך לפעמים

מתעוררת ,בהחלט ,טענה ,שלאחר כל היגיעה והעמל שהשקיעו בזה,

הרי גם אם יש לקחת חלק משלו ולתת למטרות קדושות ,מדוע זה צריך

להיות דוקא מהטוב והיפה ביותר? אבל כאשר מתעמקים בזה -מגיעים

להבנה שהטענה יכולה להיות ,רק כאשר חסרה האמונה שאת פרי

האדמה -גתת לי זז׳ ,ורק כוחי כוחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה.

ובמילא לאחר ההתבוננות -רואים שזהו היפך האמונה הפשוטה,

שהאמונה הפשוטה ישנה אצל כל יהודי ללא יוצא מהכלל ,צריך רק

לגלות אותה שתשפיע גם בחיי היום יום.

הדבר השני שלומדים מאותה מצוה ,הוא שהפירות אינם נשרפים

על המזבח בבית המקדש ,אלא הם ניתנים לכהן שצריך להשתמש בהם

כפי שדין הבכורים הוא ,שזה מורה שגם את עונג הטעם הגשמי ,אםמתכוננים כדבעי ומתקדשים - ,אפשר לנצלו לקדושה )ע״י בית המקדש

והכהן{ ולעבוד את השם יתברך ע״י אכילת הפירות ,בדיוק כמו

שעובדים את השי״ת בקרבנות אחרים ע״י שריפתם בבית המקדש,

כקרבן עולה וכיו״ב.

וזהו אחד מיסודות תורת החסידות ,שצריך לעבוד ואפשר לעבוד

את השם יתברך ,לא רק בעת התפילה ולימוד תורה ,אלא גם באכילה

ובעת האכילה ,בעשיית עסקים ובשעת העסקים .רק שכמובן מאליו,

האופן השני של עבודת השם יתברך דורש הכנה עמוקה לזה ,אבל השכר

על זה גדול יותר.

ובמובן זה ,מצות בכורים ישנה ״״ גם בזמן הגלות ואפילו בחוץ

לארץ ,וגם ביום חול פשוט ,שכאשר אומרים מעומק הלב על כל מה

)ג׳תשנג(

שיש ,שזהו גתת לי ה׳ ,זה מתקדש ,עד שהשימוש בזה ^ יכול להיות

עבודה ,עבודת השם יתברך.

במצות בכורים כפשוטה ,כאשר זה הי׳ בבית המקדש ,הרי אחרי כן

היתה הברכה שלשנה הבאה יחזור ויקיים את המצוה בשמחה ,כך גם

היום ,השימוש וניצול הנכסים -רכוש ״ שהשם יתברך נותן ,כפי שהשם

יתברך חפץ ,מביא את ברכת השם יתברך ,שגם לשנה הבאה יוכלו

לקיים זאת ובמידה רבה בהרבה ,ובתוספת שביעות רצון ושמחה.

בברכה להתעורר בהחלטות טובות ולקיימן אחר כך בימים הבאים

עלינו ועל כל ישראל לטובה ,ובברכת כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה

ומתוקה.