Igrot Kodesh · Letter 3381 — Tzedakah

B"H

1 Nissan* 5715

Brooklyn

To the distinguished Chassid* who fears Hashem,

Rav Moshe HaKohen (the Rav M. Shayevitch; see letters no. 3320, 3580, and 3794 regarding him),

Greetings and blessings,

I duly received the brief note you wrote me about yourself and your wife. I will mention your names at the holy resting place of my father-in-law, the Rebbe, whose merit protects us, so that you may obtain the fulfillment of all your needs, material and spiritual.

Your generous contribution reached me before Pesach* and was therefore transmitted to a cause of the moment — the Tzedakah* specific to this festival (literally, "the flour for the Matzos of Pesach and the funds for the wheat of the Matzos").

You know the saying of the Baal Shem Tov* (see letters no. 2385, 2386, and 2665 on this subject), transmitted to us by my father-in-law, the Rebbe, according to which it is possible to draw from every event a teaching for the service of Hashem, which is the purpose of existence. Our Sages* say, indeed, at the end of Tractate Kiddushin: "I was created solely to serve my Creator."

How much more can a teaching be drawn from what pertains to Torah* and Mitzvos*. In this case, the Jewish custom — which is an integral part of the Torah, cited by the early Decisors* — is that one gives Tzedakah on the occasion of Pesach in order to assist the poor.

The Seder* is also introduced in this manner, as the Haggadah* indicates: "Let all who are hungry come and eat." It should be emphasized, in this connection, that Jews bear a collective responsibility, materially and spiritually. For a person cannot truly be free on Pesach and conduct himself as such — in accordance with the Torah's requirement that calls this period "the time of our freedom," particularly at the time of the Seder — if he does not do everything in his power to ensure that another Jew is also free, delivered from his worries.

On the contrary, one should concern oneself first with one's fellow, making sure that he is truly free. This is why one introduces the celebration of "the time of our freedom" by giving Tzedakah for the festival, and one begins the Seder by proclaiming: "Let all who are hungry come and eat."

The same applies to the relationship between the soul and the body. The soul cannot truly be free — serving Hashem and not Pharaoh — unless it also brings freedom to the body. The body, too, must be a servant of Hashem and not of Pharaoh.

Such is the content of the well-known teaching of the Baal Shem Tov (see letters no. 2475, 3399, 3467, and 3514 on this subject): "When you see the donkey of" — when you observe attentively the materiality (chamor, "donkey," shares the root of chomer, "matter") of your body — you will realize that it is "your enemy," that it hates the soul, which is drawn to the Divine and to spirituality. You will also realize that it "bends under its burden" — the burden that Hashem entrusted to the body so that it be transformed through the observance of Torah and Mitzvos. But the body is reluctant to fulfill them. Then you might arrive at the conclusion that "you will not help it" assume its mission, and you will impose mortifications upon yourself in order to break its coarseness. But this is not the way to reveal the light of the Torah. On the contrary — "you shall surely help it" — in order to elevate the body, to refine it, and not to break it through mortifications.

With my blessing for a kosher* and joyous Pesach festival,

M. Schneerson

ג'שפא

ב"ה א' ניסן, תשט"ו
ברוקלין.
הוו"ח אי"א נו"נ עוסק בצ"צ מוה"ר משה שי'

הכהן

שלום וברכה!

מאשר הנני קבלת השורות שלו, בם כותב אודותו ואודות זוגתו תחי', ואזכירם בעת רצון על הציון הק' של כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, להמצטרך להם בגשמיות וברוחניות.

תרומתו נדבת לבו, כיון שבאה בהימים שלפני הפסח, הרי נמסרה לענינא דיוצא - קמחא דפסחא מעות חטים.

והנה ידוע פתגם הבעש"ט, ששמענוהו כ"פ מכ"ק מו"ח אדמו"ר, אשר מכל דבר יש ללמוד הוראה בעבודת האדם לקונו שזהו תכלית בריאתו, וכמרז"ל סוף קדושין, אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני.

וכש"כ וק"ו שיש ללמוד את זה מעניני תורה ומצות. ובנדון דידן הרי מנהג ישראל תורה היא, והובא גם בראשונים שלפני הפסח גובין קמחא דפסחא, - היינו עזר לעניים.

וזהו ג"כ ההקדמה להסדר וכנוסח ההגדה שמתחיל בענין כל דכפין ייתי ויכול. והוראה והדגשה מיוחדת בזה, אשר כל ישראל ערבים זה בזה הן בענינים גשמים והן בענינים רוחנים, ואי אפשר להאדם להיות בן חורין ולנהוג דרך חירות בימי הפסח, כדרישת התורה שקוראה לזמן זה זמן חירותנו ובפרט בעת עריכת הסדר, כי אם כאשר עושה גל מה שביכולתו שגם חבירו הישראלי יהי' בן חורין, ופטור וחירות מן הדאגות, ואדרבה צריך להקדים בהנוגע לחבירו קודם שמתחיל בעריכת החירות שלו, ולכן הקדמה לחגיגת זמן חירותנו - הוא הענין דמעות חטים והקדמה פרטחת לעריכתה סדר - ההודעה דכל דכפין ייתי ויכול.

ומזה נלמוד ג"כ בהנוגע להנשמה והגוף, אשר אי אפשר שתהי' הנשמה בת חורין, עבד לד' ולא עבדי פרעה, אלא כשהיא משחררת את הגוף גם כן, והגוף ג"כ עבד דר ולא עבד פרעה, אשר זוהי הוראת הבעש"ט בתורתו הידועה - כי תראה חמור - כאשר תסתכל בעיון טוב בהחומר שלך שהוא הגוף, תראה - שונאך - שהוא שונא את הנשמה המתגעגעת לאלקות ורוחניות, ועוד תראה שהוא - רובץ תחת משאו - שנתן הקב"ה להגוף, שיזדכך ע"י תומ"צ, והגוף מתעצל בקיומם, ואולי יעלה בלבבך - וחדלת מעזוב לו - שיוכל לקיים שליחותו, כי אם תתחיל בסיגופים לשבוק את החומריות, הנה לא בזו הדרך ישכון אור התורה, כי אם - עזוב תעזוב עמו - לברר את הגוף ולככו ולא לשברו בסיגופים.

בברכה לחג הפסח כשר ושמח,

מ. שניאורסאהן
ג'שפא
רוב האגרות מהעתק המזכירות וחלק מצילום האגרת. לא נסמן בהערות אלא אם מקורה אחר. או שנדפסה כבר.

האגרת שלפנינו נדפסה בלקו"ש ח"ז ע' 254 והושלמה ע"פ צילום האגרת.

מוה"ר משה : שאיעוויטש. אגרות נוספות אליו - לעיל ח"י ג'שכ, ובהנסמן בהערות שם.

לקמן ג'תקפ, ג'תשצד.

אגרת דומה נשלחה לכמה.

ידוע פתגם הבעש " ט : ראה גם לעיל ח"ח אגרות ב'שפה-ו. ח"ט אגרת ב'תרסה, ובכ"מ.

הבעש"ט בתורתו הידועה : ראה גם לעיל ח"ח אגרת ב'תעה, ובהנסמן בהערות שם.

לקמן ג'שצט. ג'תסז. ג'תקיד.