Igrot Kodesh · Letter 2648 — Faith & Bitachon

B"H

13 Iyar 5714,
Brooklyn.

(This letter is published in HaSefer of 5715-1955, figuring in the second volume of Hatamim, page 852. See also Igros Kodesh of the Alter Rebbe, page 476. The present letter follows letter no. 2497, attesting the veracity of the documents figuring in the Genizah that was found in the city of Cherson.)

Concerning the letters of the Genizah, I will bring you a few responses, although time does not permit me to deepen and to detail the analysis as much as would have been necessary.

The greater part of the letters and manuscripts of the Genizah are written on parchment and not on paper. I do say the greater part — that is, not a little more than half, but much more than three-quarters.

As for the letters printed in the Hatamim* collection, you will understand that the one who did the layout had not the original letters of the Genizah, but their copy, which had been ready for several years. This copy had been made by the young D. I. of Riga, may Hashem avenge his blood (who was assassinated during the persecutions). He was animated by the fear of Hashem, but he lacked rigor, particularly for the details to which the chassidim* accorded less importance, for example dates.

As for the style of these letters, it is surprising that one was able to assert: "All these letters are written in a strictly identical style." This allegation makes no sense. Indeed, one finds in these writings narratives, testaments, requests for blessing, acknowledgments of receipt. It is impossible that all of this be drafted according to one same style. And how can one speak in this connection of the word "strictly"?

Perhaps allusion is made to the letters properly speaking that figure in the lot. But here again, this assertion is false. Certain letters were printed several decades before the discovery of the Genizah, but they figure there equally. Now, according to those who claim that this is a falsification, it is not possible that one find one same style in these printed letters, whose veracity is not in question, and in those which, according to them, are forgeries, both by their content and by their formulation.

It is clear that there exists a proximity between these texts, especially those that the chassidim* address to their masters. For the chassidim* strive, in their manner of writing and, more generally, in their conduct, to resemble their masters. And, in a pleasant manner, the following explanation has been given on this subject, based on tractate Sotah 11a: "You shall walk after Hashem your Elokecha*. Can a man walk after the Divine Presence? But a disciple can walk after his master."

A significant illustration of this principle can be found in the fact that, in every era, those who recopy the manuscripts and the Chassidic discourses strive to imitate the writing of their master. Often, it suffices to observe a writing, without even taking knowledge of the Chassidic discourse, to determine whether the one who copied this text lived in the era of the Mitteler Rebbe or of the Tzemach Tzedek.

It has been emphasized that there are, in these texts, numerous errors. I have already written, in Adar Rishon 5714 (this is letter no. 2497), that one can envisage the following hypothesis. These letters could have been recopied, from the original, for the government of the Tsar. Such a recopying was therefore carried out in haste, and it was not necessarily the work of the greatest specialists. Moreover, as I have said, the chassidim* never really paid attention to dates. This permits explaining the major part of the errors that have been observed.

At the present time, one who recopies a manuscript commits numerous errors, which are discovered upon proofreading. How much more is this the case if the writing is, in addition, difficult to decipher, the letters being entangled. It is still more clearly the case if the one who recopies decides to interpret the abbreviations and does so rapidly. All this will increase not only the number, but also the nature of these errors.

Give a manuscript of the era to someone who is not particularly a specialist in the matter, and ask him to recopy it rapidly. Choose, for example, one of the letters of the Baal Shem Tov or of Rabbi Menachem Mendel of Horodok, printed in the first and second volumes of Hatamim*. You will see the number of errors that will be made.

Much more, if one supposes what was said above (that the recopying of these manuscripts was done to be remitted to the Tsarist government, which, in any case, could not understand them), it is clear that the recopying had no need to be precise.

If one admits that the copy was made, from the original, for the members of the government, with the aim of deceiving them and making them believe that it was the manuscript properly speaking, one can understand why these documents had to have the same appearance as the original letters. In fact, on the back of each document appears, in Russian, the address of the official concerned.

Why is the percentage of letters having a content and, in particular, commenting on the Torah so low? My father-in-law, the Rebbe, whose merit will protect us, replies to this question in a letter that evokes the Genizah. This is published in the first volume of Hatamim*, and at its conclusion, it is said:

"Certain points treat of practical Kabbalah, of combinations of the Divine Names, and of other profound notions of Kabbalah, which it is impossible to transmit thus" (all the letters treating these subjects were therefore not the object of a publication). This passage does not appear in the collection "The Letters of the Baal HaTanya and of his Contemporaries," which also omits an essential extract of the letter of my father-in-law, the Rebbe, in which he reports the opinion of his father. He explains that the latter, after having analyzed:

"All the manuscripts and read all the narratives, all the writings, made their praise and expressed his opinion, asserting that these texts and these letters are only copies. Their content, by contrast, is exact, and even if one discovers in them a contradiction, this is negligible by comparison with their intrinsic value. In fact, it is uniquely a matter of an error on the part of those who carried out the copy."

One must therefore not be astonished that there are relatively few letters having a content. Those that have one, in effect, were not published in the Hatamim*.

One who possesses the slightest knowledge of the conduct of the masters of Chassidus* of that era knows that they did not themselves draft their teaching. Quite the contrary, they strove not to do so, for various reasons. In an entirely exceptional manner, when they did not have the possibility of replying orally, they did so in writing, in an extremely concise manner.

One who asks why there is, in the writings of one of the masters of Chassidus* of the early periods, a small proportion of commentaries on the Torah, is, in reality, giving proof of his ignorance of their conduct. Much more, one knows that my father-in-law, the Rebbe, and his father, the Rebbe Rashab, whose merit will protect us, replied to the questions of the chassidim*, including when they bore on the revealed part of the Torah and on Chassidus*, much more than their predecessors, the masters of Chabad, and a fortiori than the masters contemporary with the Baal Shem Tov and the Maggid of Mezeritch. We possess the archives of these letters and we therefore know exactly what they wrote themselves and what is only a recopy of their writing. In spite of this, one finds in their correspondence only a small proportion of commentaries on the Torah.

It is said that "the needs of Your people are many." Those who asked material questions or asked for a blessing were therefore more numerous than those who solicited an explanation of the revealed part of the Torah or of Chassidus*. The latter, for the most part, asked their questions orally to their master, when they went to see them, on the occasion of the festivals, and received an audience with them. These interrogations were not urgent, and a reply could therefore be brought to them several weeks or even several months later.

The signature of numerous letters mentions also the name of the mother, as during a request for blessing, and not that of the father. One who knows the manner in which chassidim* write to their master knows that they often sign by mentioning the name of their mother, including when they are not asking for a blessing.

It has also been claimed that, by giving the proof that one letter is falsified, one will be able to consider that it is the same for the entire Genizah. It is clear that such an assertion makes no sense. Indeed, it would lead to thinking that our holy books are falsified, because one finds in them printing errors or later additions. Now, one knows that the Rabbanan Savorai* annotated the Talmudic text. It is the same for several later works.

Much more, even if one finds, among these letters, one that our masters transmitted to one another confidentially, from one generation to another, this does not mean that someone could have falsified it after having succeeded in coming to knowledge of it. One must admit that those who recopied it had knowledge of this confidential transmission, whether it bears on combinations of Divine Names, profound ideas of Kabbalah, oaths of the angels, or the various categories mentioned by my father-in-law, the Rebbe, in his previously cited letter.

It is also surprising that the "falsifier" disappeared, that one was unable to identify him. This seems to me particularly astonishing. To falsify these letters — those that have been published and, a fortiori, those that have not been, but that the Rebbe Rashab studied numerous times, as my father-in-law, the Rebbe, attests, and of which he made the praise — it was necessary not only to have the talents of a forger, but, in addition, to possess solid knowledge of Kabbalah and of Chassidus*. It was necessary to know, in addition, what were the relations of the masters of Chassidus* among themselves, as well as those of the members of their family, mentioned in these letters. It is very surprising that a man possessing so much knowledge published nothing, neither before the discovery of the Genizah, nor after it.

In previous generations, when one did not know with certainty who was the author of a book, one searched who he could be, according to the knowledge that he must have possessed. It is thus that, for the Zohar*, the name of Rabbi Moshe de Leon was cited. In many responsa of the early Sages, one confused the Ramban, the Rashba, and the Ritva. It was the same, in the following generations, for the responsa Besamim Rosh, for the gravestones found in Crimea, for the order of Kodashim of the Yerushalmi*. And it is useless to say more, so much is this evident.

It was previously customary that one would not print any book, whoever the author, if it had not received rabbinic approbations. And the reason was very clear. Each one can be mistaken. Self-love and the conviction of being right occult all faults and all errors. The greatest Sages, those who really mark their generation, as tractate Sanhedrin 7b says, also took counsel from others, asked their opinion before deciding the halachah*.

In this indigent generation, one considers that rabbinic approbations are useless. Whoever wishes can express himself, judge in last instance. He does so without hesitating when it is a matter of his own domain, and if this is not the case, he formulates suppositions, and these immediately become incontestable. The printer prints and the reader judges, for the edition cannot be called into question.

The Rebbe of Munkatch, author in particular of the Minchas Elazar, had the habit of expressing himself in a very energetic manner, and he did not hesitate to employ harsh expressions. Now, he takes position with much prudence, regarding the Genizah, in his book Divrei Torah, fifth edition, paragraph 9: "Foreign and falsifying hands have intervened," "guard yourself well from believing them and be prudent," "one can fear that these letters are falsified."

My father-in-law, the Rebbe, made known the decision of his father, after the latter had examined, for several months, all the writings of the Genizah, with the exception of a few documents that had reached others. According to him, the content of these texts and of these letters is true; the contradictions that are found in them are relatively light by comparison with their intrinsic importance.

Now, they are the only ones to have seen all the documents of this Genizah, among which there are also explanations of Kabbalah, various forms of the Names of Hashem, the names and praises of the angels, combinations of names, and oaths.

In spite of all this, the author of "The Letters of the Baal HaTanya and of his Contemporaries" writes that: "all those who investigated the veracity of these writings did not examine, in a global and systematic manner, the content of these letters. I have thus arrived at the conclusion that the letters of the Genizah that have been published are falsified. Some have been printed and diffused with the agreement of Great Ones of the Jewish people who, in the matter, were mistaken."

Can one consider that one who calls into question such a certainty is really upright?

M. Schneerson,

ב'תרמח

[י"ג אייר תשי " ד ]

... ובהמשך לענין מכתבי הגניזה, הנה אף שאין הזמן גרמא לבוא באריכות הדרושה ובפרטיות, בכ"ז אענה על איזה נקודות, והן:

רובם המכריע של מכתבי וכ"י הגניזה נכתב על קלף ולא על נייר. וכוונתי ב"רובם המכריע" אינו לקצת יותר מחצי אלא להרבה יותר משלשה רביעים.

המכתבים שנדפסו בקובץ "התמים", הנה מובן שלהמסדר בדפוס (הזעצער) לא נתנו מכתבי הגניזה עצמם אלא העתקתם. והיתה מוכנת מלפני כמה שנים, והעתקה זו נעשתה ע"י אברך ד.י. הי"ד בריגא, אשר הי' ירא שמים בל לא דייקן, ובפרט בענינים שלא תפסו מקום כ"כ אצל החסידים כמו התאריכים וכיו"ב.

בנוגע לסגנון המכתבים. הנה נפלאת הטענה, "שכולם נכתבו בסגנון אחד ממש". כי הנחה זו מופרכת לגמרי מעיקרא כיון שבין הכתבים ישנם: סיפורי מעשיות, צוואות, פ"נ, קבלות וכו' וכו' ואי אפשר לכ"ז שיהי' בסגנון אחד ועוד להוסיף בזה מלת "ממש". ואולי הכוונה להמכתבים ממש שבהם. וגם בזה לא יצדק הטוען, כי אחדים מהמכתבים נדפסו עשיריות שנים קודם גילוי גניזה זו ונמצאים ג"כ במכתבי הגניזה, וא"כ מובן שאדרבה, אלו האומרים שכל הגניזה מזויפת, הרי א"א שיהי' הסגנון שוה בין המכתבים שנדפסו ואמיתתם בלי ספק ואותם שזויפו גם התוכן וגם הלשון לפ"ד הטוענים. מובן מעצמו שיש שיווי ביניהם ובפרט בין חסידים לרבותיהם, שמשתדלים בסגנון מכתביהם והליכותיהם בכלל, להדמות לרבם. וכבר ידוע הצחות בזה, ע"פ מרז"ל (סוטה י"א ע"א): אחרי ה' אלקיכם תלכו - וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה וכו', משא"כ תלמיד אחר רבו. ודוגמא אופינית בזה הוא מהידוע, שמעתיקים של כתבים ומאמרי דא"ח לדורותיהם השתדלו לחקות בכתב ידם את כתב ידו של הרבי, עד שלפעמים תכופות הנה גם מבלי לעיין בגוף המאמר, יש להכיר מכתב-היד עצמו, אם הי' זה מעתיק בדורו של אדמו"ר האמצעי או אדמו"ר הצמח צדק וכו'.

במה שהעירו שנמצאו כו"כ שגיאות. הנה כבר כתבתי (במכתבי מאדר א' תשי"ד) אשר אם רק נכונה ההשערה שנעתקו המכתבים מגוף כתבי-היד בשביל פקידי הממשלה הצארית, ובמילא נעשה הדבר בחפזון ולא דוקא ע"י מעתיקים מומחים וביותר שכנ"ל חסידים לא הקפידו מעולם על התאריכים, הרי אין פלא על רובא דרובא של השגיאות שנפלו. ובמכש"כ ממעתיק עתה מכת"י, שקודם ההגהה ישנו אחוז גדול של שגיאות, ובפרט אם מעתיק מכת"י מסולסל שאות אחת נמשכת לחברתה וכו', ובפרטי פרטיות אם המעתיק רוצה לפרש את הראשי תיבות וגם זה עושה בחפזון, אשר עי"ז יגדל לא רק מספר השגיאות אלא גם סוג השגיאות (ויבקשו נא את מי שהוא שאינו מומחה להעתיק מבלי אריכות זמן אחד מגוף כי"ק דזמן ההוא, כמו מכתב הבעש"ט או הרה"צ כו' הרמ"מ מהורודוק שנדפסו בקובץ "התמים" (חוברת א' וב') ויבחנו נא אח"כ את השגיאות שיהיו אצלו!). ובפרט שבנדון דידן, ע"פ השערה הנ"ל, לא הקפידו מלכתחילה על הדיון מההעתקה.

ע"פ השערה הנ"ל שההעתקה מגוף הכ"י נעשתה בשביל אנשי הממשלה בכדי ובמטרה להטעותם שזהו הכ"י, במילא מובן מפני מה מראם החיצוני הי' מוכרח להיות כשל אגרות מקוריות, וכן כמעט על כל אחד ואחד מעבר לדף באה הכתובת ברוסית של הפקיד. מפני מה האחוז של מכתבים תוכניים הוא קטן כ"כ ובפרט מכתבים בדברי תורה כו'? - קושיא זו מתורצת במכתב כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע אודות מכתבי הגניזה בקובץ "התמים" חוברת א' - וז"ל בסיום מכתבו: "ישנם דברים כאלו כמו עניני קבלה מעשית צרופי שמות והדומה לזה ענינים עמוקים בקבלה שא"א למסרם רק ע"י כו'" [קטע זה הושמט ב"אגרות בעל התניא ובני דורו" וכן גם הקטע העיקרי שבמכתב כ"ק מו"ח אדמו"ר בו כותב דעת אביו לאחר בקורת "כל הכ"י וקריאת כל סיפורי המעשיות והכתבים, הפליג בשבחם וגילה דעתו הק', אשר כל הכתבים והמכתבים הם רק העתקות וכו', אבל תוכן הכתבים והמכתבים אמיתי הוא. ואם המצא תמצא איזו סתירת דברים קלי ערך הם לגבי הפלאת תוכנם ואינם אלא שגגת המעתיקים" עכ"ל].

ובמילא לא לפלא שאחוז מכתבים תוכניים קטן הוא לגבי מכתבים האחרים כיון שכהנ"ל לא נמסרו להדפיסם בקובץ "התמים".

מי שיש לו ידיעה קלה ביותר בהנהגת נשיאי החסידים בדורות ההם, יודע הוא אשר לא כתבו את תורתם. ואדרבה נזהרו מלכתוב מפני כו"כ טעמים, ורק במקרה יוצא מן הכלל ביותר, וכשלא הי' באפשרי לאמר המענה בע"פ, באו בכתובים בזה, וגם אז רק בקיצור נמרץ. וכל המקשה, מפני מה בין כתבי אחד הנשיאים והאדמו"רים בדורות שעברו נמצא אחוז קטן ביותר של דברי תורה וכו', הרי אין זה אלא הוראה שאין לו דיעה כלל בהנהגתם. ולא עוד אלא שאפילו בזמן כ"ק מו"ח אדמו"ר ואביו כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, שענו לשואליהם דבר גם בענינים דנגלה דתורה ובתורת החסידות הרבה יותר מנשיאי חב"ד שלפניהם, ועאכו"כ מהאדמו"רים בדורו של הבעש"ט והרב המגיד, וארכיונם נשמר וידוע ברור שזהו כתב ידם או העתקה מגוף כת"י, הנה בכ"ז אחוז קטן הנם המכתבים בד"ת וכו'. והוא מובן, כיון שמרובים צרכי עמך וכו', הרי רבו יותר ממרחק השואלים בענינים גשמיים או מבקשים ברכה וכו', מאשר השואלים בד"ת, בנגלה ובתורת החסידות, אשר רובם ככולם היו שואלים אותם בע"פ, כשהיו נוסעים להאדמו"רים לרגלים ולמועדים ונכנסים אז ליחידות כיון שאין שאלות אלו ענין דחוף שא"א לחכות בפתרונן איזה שבועות וחדשים.

מה שכמה מהכתבים נחתמים בצירוף שם האם כמו בפ"נ ולא בצירוף שם האב? מי שיש לו ידיעה במנהגי החסידים בכתבם לרבם יודע, אשר לפעמים תכופות ביותר חותמים בצירוף שם האם ואפילו במכתבים ולא דוקא בפ"נ.

ההנחה, שאם רק יוכיחו שמכתב אחד מזויף ה"ז הוכחה גמורה שכל הגניזה מזויפת - הנה פשיטא שהנחה זו מופרכת מעיקרא. כי א"כ הרי אפשר להוכיח זיוף של כל ספרינו ח"ו על היסוד שנמצאו בהם טעויות הדפוס ונמצאות הוספות מזמן מאוחר וכו'. והרי ידוע, שבש"ס יש הוספות מרבנן סבוראי ועד"ז בכמה מהספרים שלאח"ז.

ואדרבה אם ימצאו בין המכתבים ואפילו רק מכתב אחד שהי' ידוע במסורה סודית רבי מפי רבי, הרי אין זה ענין שיכול מי שהוא לזייף ולהמציא כסומא בארובה וצ"ל שהעתיקו מגוף כת"י אלו שידעו ממסורה סודית זו. ואין נ"מ אם זהו צרופי שמות, או עניני קבלה עמוקים, השבעת מלאכים וכו', ככל הדברים והסוגים שמונה אותם כ"ק מו"ח אדמו"ר במכתבו הנ"ל. ויש לתמוה שנעלם "המזייף", ואיננו וגם לא נודע לפני זה, הנה בעיני פלא הדבר ביותר, כי בכדי לזייף מכתבים אפילו רק אלו שנדפסו ועאכו"כ אלו שלא נדפסו, שכפי המבואר במכתב כ"ק מו"ח אדמו"ר הנ"ל למדו אביו כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב הרבה פעמים והפליג בשבחם, הרי צריך להיות לא רק בעל כשרון של זיוף אלא גם בעל ידיעה חשובה בעניני קבלה וחסידות, נוסף על ידיעה פנימית ביחסי האדמו"רים אחד לחבירו ובני ביתם הנזכרים במכתבים. ופלא גדול שאיש בעל כשרונות כאלו לא יפרסם מה שהוא בשנים שלפני גילוי הגניזה ולא אחרי כן. והרי כבר ידוע בדורות שעברו, כשפקפקו במחברו של איזה ספר, הרי הסבירו ג"כ את מי יש לחשוד בחיבורו של ספר או כתב וראוי לכך מפני ידיעותיו. ולמותר להזכיר אשר בנוגע ל"הזהר" הזכירו את שם הר"מ דיליאן. בנוגע לכמה תשובות הראשונים הנה החליפו את הרמב"ן והרשב"א והריטב"א זה בזה וכו'. וכן גם בדורות האחרונים, בהנוגע לשו"ת "בשמים ראש", המצבות שמצאו בקרים, הירושלמי ס' קדשים וכו' וכו' והאריכות בדבר הפשוט אך למותר.

תקנה היתה מלפנים שלא ידפיסו ספרים - יהי' מי שיהי' המחבר - מבלי הסכמות, והטעם פשוט, כי כל בן אדם עלול לטעות, ועל כל פשעים ושגיאות תכסה אהבת עצמו והאמונה בשכל עצמו. ואפילו גדולי ישראל וחד-בדרא אמיתיים (סנה' ז' ע"ב) היו מתייעצים ושואלים חוו"ד אחרים קודם שיפסקו פסק דין.

ובדורנו עלוב זה, אין צורך כבר בהסכמות, וכל הרוצה אומר, אשר גם הוא ביכלתו להיות דן יחידי, במקצוע שלו בודאי, ואם המקצוע אינו שלו - הרי הוא משער השערות ועל פיהן יקום דבר. והמדפיס מדפיס והקורא מחליט, שאין אחר מעשה דפוס ולא כלום.

הרבי ממונקאטש - בעהמ"ס "מנחת אלעזר" ועוד - אשר בסופה וסערה היתה דרכו ולא ניחת מביטויים חריפים וכו' בכתבו ע"ד כללות מכתבי גניזה זו כותב בזהירות ידועה: "ידי זרים המזייפים שלטו בהם", "השמר והזהר מבלי תאמין בם", "המכתבים האלו החשודים בזיוף" (דברי תורה מהדורא ה', ס"ט).

כ"ק מו"ח אדמו"ר מודיע החלטת אביו, לאחר שבחנו כל כתבי הגניזה (מלבד מכתבים בודדים שבאו לאחרים) במשך כמה חדשים, אשר תוכן הכתבים והמכתבים אמיתי הוא והסתירות שימצאו קלות ערך הן לגבי הפלאת תוכנם.

והם היחידים שראו את חלק כתבי גניזה זו שתוכנם: עניני קבלה, כינויים שונים משמותיו של הקב"ה, שמות מלאכים ושירתם, צירופי שמות והשבעתן ועוד .

ואף על פי כן הנה כותב בעל "אגרות בעל התניא ובני דורו": "שכולם (החוקרים בדבר אמיתות הכתבים) לא נחתו לבדיקה כללית ויסודית של תוכן הכתבים. והגעתי למסקנה שכל (!!!) מכתבי הגניזה שראו אור הדפוס הנם מזוייפים. ומהם שנדפסו והופצו גם בהסכמתם של גדולי ישראל שטעו בזה".

ומי קורא תמים שיטיל ספק בוודאות פשוטה כזו?

מ. שניאורסאהן
ב'תרמח
נדפסה ב"הספר" (תשט"ו) בהוצ' שני' של "התמים" (ע' 852). אג"ק אדה"ז ע' תעו. והיא בהמשך לאגרת דלעיל ח"ח ב'תצז.