Igrot Kodesh · Letter 256 — Bitachon and Hishtadlut

By the grace of Hashem*, 2 Kislev* 5707, Brooklyn, N.Y., To the young man who fears Hashem, yeshiva* student, Rav Y.[1], I greet you and bless you,
I respond to your questions:
A) You ask me whether bitachon* in Hashem does not exclude doing all that is naturally necessary, or whether it suffices to pray and entrust oneself to Hashem. You have heard it said that the Tzaddikim* have no need to resort to natural means, and you therefore wonder why Avraham* had to say[2]: 'Please say that you are my sister'[3].
Here is my response. In general, one must both place one's trust in Hashem and do all that is naturally necessary — this is quite evident. The Written Torah* and the Midrashim* of our Sages provide ample proof of this. And resorting to natural means does not in any way contradict bitachon in Hashem, since the Almighty Himself, in Whom each person must place his trust, affirms that He grants His blessing to the extent that a person introduces his own action, and not if he remains apathetic, as stated in Sifri* Devarim 15, 18.
Two conclusions follow from what has just been said:
1. One must resort to natural means solely because Hashem requires it. If, on the other hand, one considers that such intervention is, in itself, beneficial or harmful, one calls into question one's bitachon in Hashem.
2. A person can only be commanded to do what is within his power, for Hashem does not act with malice toward His creatures. If he cannot take the natural path, this is proof that Hashem does not require it of him. And this in no way weakens the certainty that Hashem will grant his request.
However, one may still pose two questions:
1. Why are we commanded to take the natural path since this recourse, it seems, changes nothing?
2. And what happens if one does not take these natural paths?
Chassidut* answers the first question. For a reason that surpasses us, divine influence enters this physical world only by being introduced into a material vessel. Consequently, the higher part of the human personality, which is in the image of the Most High, must use the same vessel — that is, act concretely to earn one's livelihood (...).
For the second question, regarding one who does not take the natural paths when he could do so, our Sages say that since he counted on a miracle, he will not be entitled to one. Therefore, not only will his bitachon in Hashem be without effect, but furthermore, he will be punished for having put himself in danger. And if the miracle nonetheless occurs, it will be deducted from his merits and will even be a cause of concern for the Creator.
The Tzaddikim, including those who possess a soul stemming from the spiritual world of Atzilut*, which even when found in a physical body remains an integral part of that world, but who may nonetheless be troubled by the concerns of the material world and are subject to the veil that characterizes it — these Tzaddikim must also take the natural paths, for the reason previously stated.
In contrast, the Tzaddikim who in no way suffer the travails of the world, who remain perfectly attached to Hashem exactly as when their soul was above, who are not subject to the contingencies of the world — they have no need to take the natural paths.
Torat Chaim* explains that the Patriarchs belong to the first category. This is why they were shepherds, separated from the concerns of the world. Avraham uttered the phrase cited above, and Yaakov* devised various stratagems to escape Esav*.
Yosef*, by contrast, belonged to the second category. He therefore had no need to take the natural paths, and was even punished when he did so[4].
However, one may question what has just been said. For Torat Chaim asks why Yosef was punished for having resorted to a stratagem to try to be freed. Did Yaakov not do the same without receiving any punishment? Torat Chaim therefore explains that Yosef transcended the chain of worlds, but does not give the explanation reproduced in this letter.
Nevertheless, this question does not arise at all, for Torat Chaim also explains why Yosef did not fear that the sin[5] would be held responsible[6] for his not being freed, as Yaakov did. It thus introduces a new explanation, adding to the one developed in the preceding chapters, saying that Yosef did not suffer the travails of the world. It further specifies that Yosef transcended all opposing forces.
A chassidic discourse* delivered in 5654[7] states: 'One of our great Sages said that one who is undergoing a trial must place his trust in Hashem, must not pray to be delivered from it, must do nothing special, must not immerse in the ritual bath for that purpose, but must only entrust himself to Hashem. This is comparable to silence, which is a mark of profound submission.' All this is most surprising.
Another remark: one can earn one's livelihood to obtain 'the bread of the earth'[8]. But one can also receive bread from heaven[9]. However, this distinction concerns our subject only indirectly (...).
* * *
B) Commenting on the verse 'say, please, that you are my sister,' the Midrash deduces from it that one may perform shechita* on a Shabbat* to give meat to an ill patient. The sacred books explain that Avraham resorted to a stratagem and did not merely place his trust in Hashem. They conclude that one must not rely on a miracle that might befall the patient. You ask me what the explanation of all this is.
You do not indicate the reference of this Midrash or of the sacred books that comment upon it, whose words confer wisdom[10]. Indeed, this assertion is difficult to justify. Why does the Midrash not deduce simply from this verse that one does not rely on a miracle?
The Zohar*, vol. 1, page 82a, affirms that, on the contrary, Avraham did rely on a miracle, and this is why he went to Egypt. And the Zohar, vol. 3, page 52a, specifies that he saw an angel walking before Sarah, but not before himself. He then said: 'Would she be protected while I would not?' It is therefore for this reason that he asked her: 'Say, please, that you are my sister'[11].
One may therefore understand this Midrash as follows. Avraham asked Sarah to pass herself off as his sister in order to save his own life, and one may conclude from this that it is permitted to transgress a prohibition in order to save one's neighbor.
But this explanation itself is not fully satisfying. For why not simply say that one may desecrate Shabbat for the needs of a sick person? Why speak specifically of shechita?
To answer all this, one knows the question that arises when one seeks to deepen one's understanding[12]. Why did Avraham imagine that the Egyptians would kill him and commit a crime solely in order to avoid having relations with a married woman? For that is precisely why he asked her to pass herself off as his sister.
One of the answers is as follows. By killing him, they would have sinned only once, whereas by taking Sarah while Avraham was alive, they would have transgressed at each relation they had with her. The Midrash therefore deduces that one may perform shechita for a sick person on Shabbat, and that one does not present him with non-kosher (tref*) meat, for the same reason. This sick person would commit a transgression each time he consumes an olive's-measure of that meat, whereas shechita is, in total, only a single prohibition[13].
However, one may still wonder how the Midrash deduces that one may perform shechita for a sick person on Shabbat, given that such an act, committed once, carries a death penalty. Whereas consuming non-kosher meat is only the repeated transgression, many times over, of a prohibition[14]. In the account of Avraham, on the other hand, from which this deduction is made, both the murder and the relation with a married woman carry a death penalty.
The proof drawn by the Midrash is, in fact, as follows. How can one establish that they would have killed Avraham and committed a capital crime — that is, incurred a death sentence once — in order to avoid that which would have resulted from a relation with her? The Egyptians could have had a relation with her that was deviant, providing pleasure but not incurring a death sentence. Nevertheless, such a practice is also condemnable, and the other nations, who accepted the principles of morality after the Flood, also condemn it. It is therefore evident that they would have killed him, preferring a grave sin committed once to less grave sins committed repeatedly. This is why Avraham asked Sarah to pass herself off as his sister, and one may indeed deduce from this that shechita is performed on Shabbat in order to give meat to a sick person.
One may also offer another explanation. If the Egyptians had taken Sarah by force, without Avraham being able to prevent them, he would have been considered as having relinquished Sarah, as is the case when there are robbers[15], according to the tractate Bava Kama* 114a. Therefore, she could have been considered as divorced. Indeed, the descendants of Noach* were not required to draw up a written bill of divorce — separation sufficed for them. She would therefore no longer have been considered a married woman. Nevertheless, such a practice is, once again, condemnable.
With my blessing of immediate teshuva*, immediate redemption, Rav Menachem Schneerson, Director of the Executive Committee
I have just noticed that Torah Shleima*, Parshat Lech Lecha*, paragraph 145, cites this Midrash with reference to Midrash Plya, and develops the explanation given above. Nevertheless, it does not raise the objection concerning Avraham, arising from the fact that both transgressions[16] carry the same punishment[17], which is not the case for consuming non-kosher meat and shechita[18].
Notes: [1] Partovitch. [2] To Sarah. [3] So as not to be killed by the Egyptians in order to take Sarah. [4] When he appealed to the king's cupbearer to be released from prison. [5] That he committed. [6] For his not being released. [7] 1894, by the Rebbe Maharash*. [8] Through effort. [9] As a heavenly gift. [10] That is, one understands much more clearly when consulting the original text. [11] Shem MiShmuel* of the Rabbi of Sochatchov treats this question. [12] At the plain meaning, interpretation is: 'If they know you are my wife they will kill me, thinking I won't give you to them' — Sforno's* explanation. [13] See letter 221. [14] Punishable by lashes. [15] One who sees thieves taking his object despairs of recovering it. [16] Murder and adultery with a married woman. [17] Death. [18] The former punishable only by lashes, the latter by death.

רנו

ב"ה ב' כסלו תש"ז
ברוקלין, נ. י.
כבוד האברך הנו"נ וו"ח אי"א וכו' התמים

מהר"י שי'

שלום וברכה!

במענה על שאלותיו:

א) בענין הבטחון, אם צריך לעשות כלי, או די בתפלה ובטחון לבד, ושמע י"א אשר צדיקים אין זקוקים לכלי, וא"כ קשה למה הוצרך אברהם לעצה של אמרי נא אחותי את.

מענה: פשוט, אשר, בכלל, הרי מלבד הבטחון צריך ג"כ לעשות כלי וכל התנ"ך ומדרשי רז"ל מלאים מזה וההשתדלות לעשות כלי טבעי אין בזה סתירה לענין הבטחון בה' כיון שנאמר לו מה' אלקיו אשר בו בוטח, שהוא יברכו בכל אשר יעשה דוקא, ולא שישב בטל (ספרי דברים טו, יח).

במילא מובן מזה ב' ענינים: א) הכלי והסבה צריך לעשות רק מפני שנצטווה ע"ז, אבל אם מחשב אותם לדבר המועיל או מזיק מצד עצמם ה"ז פוגם במדת הבטחון. ב) כיון שלא נצטווה האדם אלא על מה שהוא בידו, כי אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, לכן אם אין ביכולתו לעשות כלי וה"ז גופא הוכחה אשר רחמנא פטרי מזה, ואין זה מחליש הבטחון שתקוים בקשתו, ועדיין שתי שאלות בדבר: א) מפני מה נצטווינו בעשית כלי, כיון שהכלי מצד עצמו, לכאורה, אינו מעלה ואינו מוריד. ב) מה יארע אם לא יעשה כלי.

והנה בשאלה הא' נתבאר הטעם בדא"ח (דרך מצותיך מצות תגלחת מצורע כשיטהר ס"ג) כי מפני כונה עמוקה הרי השפע מלמעלה בעולם העשי' ניתן ע"י לבוש הטבע דוקא, ולכן גם האדם אתם שהוא בדוגמא שלמעלה צריך ג"כ לעשות לבוש ועסק פרנסה (קונטרס ומעין מאמר כה באריכות, וראה חובת הלבבות שער הבטחון פ"ג - הובא בד"ה ולא זכר שר המשקים עזר"ת - באופן אחר ויש לתווך. ואכ"מ). ב) אם לא יעשה כלי, אף שבידו הוא, ע"ז ארז"ל (שבת לב, א) לעולם אל כו' לומר שעושין לו נס שמא אין עושין לו נס - ואז הרי מלבד שלא יקוים בטחונו, הרי נוסף ע"ז גם ענוש יענש עבור זה, בהיותו גוזל נפשו (דרך מצותיך שם וחוה"ל שם פ"ד) - ואם עושין לו נס - מנכין לו מזכיותיו (שבת שם) ומטריח על בוראו (רמב"ן שער הגמול הובא בד"ה ולא זכר הנ"ל).

והנה בצדיקים אפילו אלו שהם נשמות דאצילות, היינו שהנשמה המלובשת בגופם ממש היא בחי' אצילות ממש (לקו"ת שה"ש עוד ביאור ע"פ יונתי סוס"א), אבל אם עניני עולם העשי' וטרדותיו מבלבלים עדיין, ובעולם העשי' כנ"ל הרי ההשפעה היא ע"י לבוש, הרי גם הם משתדלים בעשית כלי, וכנ"ל הטעם, משא"כ בצדיקים שטרדות העולם אין מבלבלים אותם כלל מדביקותם, כי גם בעסקם בעניני העולם בטרדה רבה ה"ה בדביקותם האמיתית כמו שהם למעלה ממש, הרי כיוון שגם בעסקם בעולם אין העולם תופס מקום כלל, אין הם צריכים לעשיית כלי, - ומבואר בתורת חיים ד"ה בן פורת יוסף באריכות ובד"ה ויאסור יוסף תרנ"ו שהאבות הם במדרי' הראשונה ולכן היו רועי צאן ובהתבודדות מעניני העולם, ואברהם כנ"ל ויעקב מפני עשו עשה כמה תחבולות, משא"כ יוסף הי' במדרי' שני' ולכן לא הי' צריך לעשיית כלי ואדרבה נענש ע"ז.

והנה לכאורה יש להקשות על הנ"ל, דבתו"ח שם פי"ג ובד"ה ולא זכר עזר"ת מקשה מפני מה נענש יוסף על שהשתדל בתחבולות שישתחרר, והלא יעקב עשה כמה עצות ולא נענש ע"ז, ומתרץ שהוא מפני שיוסף הי' מלמעלה מסדר השתל' ומתוהו ותיקון וכו' ולא פירשו הטעם כנ"ל במכתב זה, אבל אין מקום לקושיא כלל, כי שם מתרץ ג"כ מפני מה לא חשש יוסף לשמא יגרום החטא וכו' כמו שירא יעקב, ולכן הוסיף על מה שנתבאר שם בפרקים הקודמים שליוסף לא היו טרדות העולם מבלבלים, שיוסף הוא למעלה מכל המנגדים כו'.

- ולהעיר אשר בד"ה ובבואה לפני המלך תרנ"ד כ' וז"ל ראיתי בשם א' מהגדולים מי שיש לו צרה גדולה ר"ל צריך לבטוח בה' והיינו שלא יתפלל ע"ז ולא יעשה שום דבר כמו הילוך למקוה וכדומה כ"א לבטוח בה' כו' וי"ל שזהו"ע שתיקה שהוא ביטול גדול (אשטארקער אוועקלייג) - והוא פלא.

עוד להעיר: ישנה פרנסה בדרך לחם מן הארץ, ויש פרנסה בדרך לחם מן השמים, אבל ענין זה רק במקצת שייך לענין הנ"ל (יעויין רד"ה והי' כי תבוא רס"ו. ומ"ש ברד"ה אני לדודי - השני - שבס' המאמרים י"ל בקל).

* * *

ב) במדרש ע"פ אמרי נא אחותי את מכאן ששוחטין לחולה בשבת, ופי' בספרים בפשטות שמזה שאברהם הלך בתחבולות ולא סמך על בטחונו בה' לבד, מכאן שגם בחולה אין סומכין על הנס, ושואל ביאור נוסף בזה.

והנה לא ציין מקום המדרש והספרי המפרשים, אשר אותיות מחכימות, כי הפי' הנ"ל אינו מובן, דא"כ הול"ל במדרש: מכאן שאין סומכין על הנס - ועיין זח"א פ"ב ע"א אשר אדרבה אברהם סמך על הנס ולכן ירד למצרים, ובזח"ג נב, א ביאר הדברים שראה מלאך הולך לפני שרה ולא לפניו אמר הא היא מתנטרא ואנא לא נטירנא ובגיני כך אמר אמרי נא אחותי את וגו'*.

ולכאורה י"ל בפירוש המדרש, שממה שאמר אברהם ש שרה תאמר אחתי את בשביל הצלת אברהם, אנו למדים שמותר לעשות איסור בשביל הצלת חבירו .

אבל גם עפי"ז אינו מיושב דהול"ל מכאן שמחללין את השבת לחולה, ולמה תפס לשחיטה דוקא, וליישב זה: ידועה הקושיא, לחדודי** מנ"ל לאברהם שהמצרים יהרגו אותו, ויעברו על שפיכת דמים, בשביל שלא יעבור על עריות דאשת איש, שלכן אמר אמרי נא גו', ואחד התירוצים הוא דכשיהרגו אותו לא יעשו העברה כ"א פעם אחת, משא"כ כשיקחו את שרה ואברהם עודנו חי הרי בכל ביאה וביאה עובר על ג"ע - ולומד במדרש בכגון דא בחולה, אשר שוחטין לחולה בשבת ואין אומרים נאכילנו נבלה והטעם הוא ע"ד הנ"ל שבנבלה עובר על כל כזית וכזית משא"כ בשחיטה אינו עושה אלא איסור אחד (ר"ן הובא בשו"ע אדה"ז הל' שבת סי' שכח סט"ז).

והנה יש להקשות דעדיין מנ"ל להמדרש דשוחטין לחולה - שהוא איסור

מיתה - פעם אחת ואין מאכילין אותו נבלה - שהוא איסור לאו - כמה פעמים, דבעובדא דאברהם - שרוצה ללמוד ממנו - הרי שניהם, הן ג"ע הן שפ"ד, חיובם שווה במיתה.

וי"ל הראי' - דהנה גם באברהם - מנ"ל לאברהם שיהרגו אותו ויעברו על שפ"ד, איסור מיתה פעם אחד כדי להמלט מאיסור מיתה דג"ע והרי יכול לבוא עלי' שלא כדרכה, שגם בזה נהנה (עיין רש"י ד"ה למעוטי סנה' סו, ב) ועל זה אינו נהרג (סנה' נח, ב) אלא עכצ"ל דכיוון דגם בשלא כדרכה מכוער הדבר (ראה תוד"ה לנערה סנה' נז, ב) וכן לא יעשה אפילו באו"ה כי גדרו עצמן מן העריות ע"י המבול (ב"ר ס"פ וא"ו וקושית הרמב"ן בראשית לד, ז ראה בפי' מהרזו"ו שם) הרי בטח יהרגו אותו, כי מוטב לעבור על איסור חמור פעם אחת כדי שלא יעבור על איסור קל הרבה פעמים, ולכן אמר אמרי נא גו', ושפיר ילפינן דשוחטין לחולה כו'.

עוי"ל באופן אחר: דאם היו המצרים לוקחים אותה בחזקה ולא הי' יכול למנוע אותם מזה, הרי זה בגדר יאוש וכדין לסטים (ב"ק קיד, א) וי"ל שעי"ז מתגרשת, כי בבן נח אין להם גירושין בכתב אלא ע"י שפורשין זה מזה (רמב"ם מלכים פ"ט ה"ח) וא"כ שוב לא הוי אשת איש אלא שמכוער הדבר כו' וכנ"ל.

בברכת לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה

הרב מנחם שניאורסאהן
יו"ר ועד הפועל
זה עתה ראיתי בתורה שלימה פ' לך לך אות קמה שהביא מדרש הנ"ל בשם מדרש פליאה ופי' כנ"ל ע"פ סברת הר"נ. אבל לא עמד על הקושיא דשאני באברהם דאיסורם שווה, משא"כ בנבלה ושחיטה.

רנו
נדפסה בלקו"ש חט"ו ע' 486. קובץ יגדיל תורה ירושת"ו גליון ו' ע' 22 והושלמה ע"פ העתק המזכירות.

מוהר " י : פארטוויטש.

*) מדבר בזה בשם משמואל פ' וירא (להרה"ק מסאכאטשאוו).

**) ע"פ פשט פי' הכתוב הוא: ואמרו אשתו זאת והרגו אותי, כי לא יקוו שאסכים לתתך להם, וכמו שפירש בספורנו.

איסור קל הרבה פעמים: ראה גם לעיל אגרת רכא.