Igrot Kodesh · Letter 200 — Resurrection of the Dead — Soul and Body Perfection

[Summer 5700[1]]

You pose me the following question[2]:

"Can you explain in what manner the resurrection of the dead will take place — which is a fundamental principle of Jewish faith — given that certain aspects of it are not clearly defined?

Furthermore, one notion, in this regard, must be clarified. The eternity and immutability of the soul* are self-evident, since it is 'a veritable portion of Divinity,' intrinsically spiritual. The portion is thus similar to the Essence. Therefore, what utility does it have to relive in a physical body?"

Here is my answer. The greatest among our Sages* questioned themselves on these matters and their words are scattered across various texts. I shall cite here some of their words, with explanations that will allow us to respond to the questions posed.

But first, one must consider the objection of those who ask why one engages with such subjects at all. Why not simply say, each day, that we believe with complete faith in the resurrection of the dead? And this objection is supported, in their view, by the words of the Rambam*, who states: "You will find few explanations relating to the world to come. One must indeed ask how to reach the summit of the good, and distinguish that summit from the actions that allow one to attain it. On the other hand, the questions asked by the people — that is, will the dead revive naked or clothed, will there be rich and poor — have no 'interest'."

It is clear that the Rambam* does not condemn the people's questions, since the greatest of Israel ask them as well, in the Talmud* and in the Midrash*. In fact, he laments that people do not inquire about the world to come properly speaking, about the nature of the resurrection of the dead, and that they content themselves with questions of detail. And the Rambam* does not understand that the world to come — which, according to him, is reserved solely for souls and follows after the resurrection — "has been entirely forgotten."

I shall therefore respond to these questions, in my humble opinion, in order of importance, addressing the second before the first.

* * *

1. How can we establish that the resurrection of the dead will be experienced by the soul* clothed in a body, and in what way is the presence of this body so important[3]?

To understand this, we shall first define what the resurrection of the dead is, which will allow us to grasp why the soul* must relive precisely in a body.

The resurrection manifests in two ways within human existence:

A. On one hand, it is the perfection of the human species.

B. On the other hand, it is the retribution for conduct in accordance with the Will of Hashem.

* * *

In reality, both of these formulations are accurate. For man, just as every created being, receives the possibility of ascending the rungs of perfection. He must direct all his efforts toward this objective, which the Torah* and mitzvot* allow him to attain, as we shall demonstrate.

When man touches perfection to the full extent of his means, Hashem comes to his aid so that he surpasses his capacities. And our Sages* say, in tractate Yoma* 39a, that "when a man sanctifies himself even a little here below, in this world, he is granted considerable holiness on high, in the world to come."

In the language of the Zohar*, as it is taken up by Chabad* Chassidut*, the call of Hashem arouses the effort of man, and the latter brings about divine revelation, which answers him.

The retribution must be positive for the one who receives it, directly or through its intermediary.

The importance of the reward can therefore be evaluated in terms of the good that flows from it.

An example will illustrate our point. A laborer receives, in retribution for his work, bread and clothing. A disciple serves his master who, as a reward, teaches him wisdom. A student attaches himself to his master, and the master teaches him the purpose of his existence, the path he must follow to attain perfection.

Moral values are higher than material values. Eternal happiness surpasses both. It follows that the study of wisdom is a far greater retribution than bread. But the highest reward is access to the paths of eternal life.

One distinguishes different levels of goods, according to our perception or according to what surpasses it[4]. They all share one common point: the body or the soul* derives pleasure from them. Both are finite creatures and the pleasure is itself limited. Consequently, the reward is also limited.

The summit of elevation is man's fulfillment of the mitzvot* of his Creator. The latter thereby receives elevation and perfection. The mitzvah* binds him to the One Who commanded its practice, the Creator Who transcends all limitation. The relationship between the creature and the Creator is the most perfect good, which nothing else can surpass.

Consequently, the practice of the mitzvah* is the highest reward there is, as our Sages* explain when they say that "the reward of the mitzvah* is the mitzvah* itself"[5].

* * *

Through an effect of His goodness, Hashem indicates precisely to man how to attain perfection. This is set out in the Torah*, which shares the same etymology as Horaa*, instruction. The Torah* takes charge of his existence from the very first moment of life.

Indeed, the perfection of each being is relative and evaluated according to the mission for which it was created.

Hashem created the world[6] in general, and man in particular, because He desired[7] to dwell here below. Thus, those who are low in their level — though, in relation to Hashem, the notions of low and high have no meaning — those who possess material existence can submit themselves to Him. Thereupon, the Light of Hashem illuminates them.

This submission is the foundation and the ultimate stage of the Torah* and the mitzvah*, as it is written (Devarim* 6:24): "Hashem commanded us to practice all these Laws in order to fear Him"[8]. That is why the Torah* and mitzvot* are fulfilled here below, by means of material objects, by a soul* clothed in a physical body. Thus, matter submits to spirit and becomes a vessel for the Divinity.

Hashem asks man to act according to his strengths and his possibilities. Thereupon, he advances by stages, moving from the simpler toward the more complex. The same applies to the qualities he acquires, little by little, to the elevation that is, gradually, his. When he is granted a reward, he is also given the strength to receive it. He is refined, gradually prepared for the revelation of spirituality and for the disclosure of the Divinity, which is the true reward and which must be able to be ever more intense.

There were, however, exceptional situations in which an immense Light, utterly incomparable to the limits of the world, was revealed. This was the case, for example, at the time of the Exodus from Egypt or at the giving of the Torah*.

In general, creation tends toward fullness and perfection. However, at the present hour, the transformation must bear upon its lowest part, "the feet and the heels." Indeed, our Sages* say, in tractate Shabbat* 112b, that "if our ancestors were comparable to angels, then we ourselves are like men" — even though certain individuals may momentarily lose this quality[9]. How much more is this the case when someone intervenes who possesses free choice[10] and can therefore make the wrong decision. He then experiences a fall and loses the level that was previously his. Then, teshuvah* will bring him back, along with everything that pertains to him, toward his previous situation or even beyond it. Nevertheless, all of this remains hidden at the present hour and will only be revealed in the world to come.

In broad terms, three periods are defined: this world, the messianic era*, and that of the resurrection. This world is the theater of the struggle between matter and spirit, good and evil, as it is said "one nation strengthens itself against the other." Sometimes the good is victorious, other times the contrary is true.

During the messianic era*, the children of Israel will have reached the end of the battle, will have separated the good from the evil, and brought elevation to that good. They will therefore leave the exile* and attain the perfection of the human species that they knew before the sin of the tree of knowledge of good and evil[11]. Indeed, they will no longer be under the sway of good and evil.

However, the domain of evil will still exist in the world and among the nations. It follows that Jews will suffer. Their fullness will be affected thereby, and those who live during the messianic era* will therefore have to die, in order to rise again at the resurrection, as we shall demonstrate.

Such, then, is the perfection to which man can aspire through his own efforts — the reward given to him in accordance with his accomplishments.

During this messianic era*, men will ascend the rungs of perfection in accordance with what they accomplish. Then, it will still be possible to act[12]. Moreover, it will even be the essential moment for the action allowing one to attain the highest fullness[13].

Then, after the resurrection, impurity will disappear definitively from the earth. There will no longer be sin, no longer death. The Holy One, blessed be He, will abolish the evil inclination*, which is the angel of death. It is then that the human species will know perfection — not only to the measure of its effort and according to the retribution accorded to it, but above all through a gift from Hashem.

It is for this reason that the mitzvot* will be abolished in the world to come, after the resurrection[14]. Then, "the righteous* will sit, bearing a crown upon their heads, and they will perceive the radiance of the Divinity." The precise meaning of this statement is explained elsewhere[15], but this elaboration is not the object of our present discussion.

The reward will then be obtained here below, by a soul* clothed in a body, and it will be the fullness of material existence — that for which the world was created from the outset. It will become a Sanctuary for Hashem.

* * *

Here, then, is what can be said about the messianic era* and the resurrection of the dead from the perspective of the perfection of the human species. We must now define them from the perspective of the perception of the Divine, of the revelation of the heavenly Light, which one will understand and feel.

One must therefore understand all of this[16], as it is said (Iyov* 19:26): "From my flesh I shall behold the Divine." And our Sages* emphasize, in tractate Berachot* 10a, that "the soul* fills the body, just as the Holy One, blessed be He, fills the world."

Indeed, there are two forms of the vitality of the soul*, which animates the body:

A) One adapts to the specific character of each organ and enters into it, fitting itself within its limitations. Thus, the intellect resides in the head and the power of walking is found in the foot.

B) The other — the will — spreads throughout the whole body, without adapting to each of its limbs, without penetrating deeply into them, but surrounding them.

Another level transcends both of these forms simultaneously. It is the soul* itself, a singular spiritual quintessence, which undergoes no limitation.

Man, victim of the veil imposed upon him by the physical body, cannot perceive the essence of spirituality — including that which he carries within himself, that is, the soul* and the forces it possesses — which he can certainly sense deeply, but only in their effects, in the manifestation of their existence.

What has just been said applies, in the same way, to the infinite Light of Hashem:

A) On one hand, it fills the worlds, into which a reflection of the Divine Presence enters, adapting itself to the various stages of the chain of worlds.

B) On the other hand, it surrounds the worlds, and although it is, strictly speaking, present within them, it does not adapt to them, but merely encircles them.

Transcending both these stages, there is the Essence of Hashem, which has nothing whatsoever in common with these worlds.

These levels receive very numerous forms and I shall limit myself here to a general exposition, introducing only the notions that are necessary to our discussion.

In this material and coarse world, it is impossible for us to perceive the Light of Hashem, as the image previously stated demonstrates. We do not even discern the essence of the divine Light — including that which fills the worlds. Nevertheless, its effects allow us to know and establish its existence, as it is said (Yeshayahu* 40:26): "Lift your eyes toward the heavens and see Who created all this."

In the Gan Eden*, the world of souls* that no longer suffer the veil imposed by the body, it is possible to sense the Light that surrounds the worlds.

Then, during the messianic era*, matter will have been refined and every man will evidently bear the image of Hashem — as was the case before the sin of the tree of knowledge of good and evil, or even in a still higher manner. Thereupon, it will be possible to perceive the Light that surrounds the worlds.

The summit will be reached after the resurrection of the dead. That will then be the highest fullness of this world, in which the Essence of Hashem will be revealed.

Having set forth the meaning of the resurrection of the dead, we shall now specify its various aspects, in accordance with the explanations given by our Sages* on this subject.

* * *

2. Here is a definition of the resurrection of the dead.

Its time. The Mishnah* teaches that the reconstruction of the Temple* will precede the ingathering of the exiles[17], which will occur before the resurrection. This is also what the Zohar* says.

Its place. The souls* of the dead — whether buried in the Holy Land or outside it — will be reunited with their bodies in Eretz Yisrael*.

How can this be established? Tractate Ketubot* 111a teaches: "Rabbi Elazar* said: the dead buried outside of Eretz Yisrael* will not revive, for this resurrection can only take place in a land bearing My seal. Can Rabbi Elazar* actually hold that these dead would not revive? According to Rabbi Ilaa*, he means that their bodies will roll toward Eretz Yisrael* and there they will revive. But will this not result in pain for the righteous*? Abbaye* explains: Tunnels will be dug for them, underground, to lead them to Eretz Yisrael*[18], where they will emerge from the earth."

Thus, since the righteous* buried outside of Eretz Yisrael* will revive, it must be concluded that, according to Rabbi Elazar*, the resurrection will occur not at the place of death and burial, but precisely in Eretz Yisrael*. Consequently, the dead who will have arrived there through the tunnels can also be considered as though they had been buried in that land, for it is there that their soul* will enter their body, as we shall demonstrate.

It follows that the place of burial does not appear to be determinative for the resurrection, and one can conclude that even according to Rabbi Elazar*'s view, those who were buried outside of Eretz Yisrael* will revive as well. The Shnei Luchot HaBrit* develops this same view. Nevertheless, tunnels will be dug for the righteous*, to spare them any suffering — which is not said regarding the others. In any case, all will come to the Holy Land, where they will be considered as dead of Eretz Yisrael*, and there they will revive[19].

Thus, Rabbi Elazar* adopts the view of the Mishnah* according to which "all Jews have a portion in the world to come," and one can thereby respond to the question raised by tractate Sotah* 5a.

In tractate Ketubot*, Rabbi Abba bar Mamal* disputes Rabbi Elazar*'s opinion and affirms that one will also revive outside of Eretz Yisrael*. Nevertheless, several other Sages in that passage adopt Rabbi Elazar*'s position or argue on the basis of it. It must be concluded that this position is retained by the halachah*[20], in accordance with the established principles of Talmudic* interpretation[21].

Who will have a portion in the resurrection? All Jews will have a portion in the world to come, that is, in the resurrection. Tractate Sanhedrin* 90a excludes one who rejects the definition, as given by the Torah*, of this notion of resurrection. The Rambam* treats this question at length.

One should also consult the "responses and clarifications" section of the present issue[22], as well as issues 6 and 7, whose explanations I shall not repeat[23].

Souls that have known a previous life and bodies. The Zohar* raises the following question: "Rabbi Chizkiya* said: If all the bodies of the world rise up and come out of the earth, what will become of those whose soul* previously inhabited another body?" The Ari Zal* explains: "In the course of its first life, a soul* may not have fulfilled the mission entrusted to it. That body will therefore revive with the portion of the soul* that found elevation within it. Subsequently, that soul* will have known a second life to repair what was lacking in the first, and the second body will therefore revive with the second portion of the soul*"[24].

Thus, several persons will then possess a portion of a soul* and not an entire soul*, but this is nothing surprising.

Indeed, it must be known that a portion of the soul* carries within it everything that constitutes it, and for this reason it can exist autonomously, while still remaining a portion of a larger soul*[25].

Moreover, all souls* are themselves only portions of the soul* of Adam*, the first man, as our Sages* indicate, by allusion, in the Midrash* Shemot Rabbah*. It is for this reason that during the formation of Adam*'s body, the Holy One, blessed be He, was able to show him all the righteous* who were to descend from him, designating those who depended from his head or from his hair. See chapters 2 and 37 of the Tanya*, chapter 7 of Iggeret HaKodesh*, and other texts as well.

In what manner will the resurrection take place? The Midrash* Bereishit Rabbah* says: "Man will return as he departed. If he was blind, deaf, or mute, he will return thus. If he was clothed, he will return thus. The Holy One, blessed be He, says: Let them return as they departed, and I — I will heal them."

What does "if he was clothed" mean? The Yerushalmi* Ketubot* says: "It was taught in the name of Rabbi Natan* that the garment with which a man descends to Gehinnom* will ascend with him." The Tosafot*, in tractate Ketubot* 11b, specify: "There is a dispute on this matter. According to Rabbi*, the dead will revive in the garments they were accustomed to wear during their lifetime"[26].

The Zohar* says: "When the Jews rise from the dust, there will be among them many who are lame and many who are blind. Then the Holy One, blessed be He, will cause the sun to shine to heal them." Similarly, in tractate Nedarim* 8b, our Sages* say: "Hashem will extract the sun from its sheath and the righteous* will be healed."

In what order will the resurrection unfold. The Yerushalmi* Kilayim* and the Zohar* say: "The dead of Eretz Yisrael* will revive first, then will come those of the other countries[27]. After that, it will be the generation of the desert[28] and, according to one view, the Patriarchs*. Rabbi Shimon* says: There will first be the dead of Eretz Yisrael*, then those of the other countries, and finally those who rest in Chevron*[29]."

The Avkat Rochel* explains why the Patriarchs* will revive last. Indeed, they will immediately be filled with joy, seeing that their children have left their tombs, that the land is filled with righteous* and virtuous men.

According to the Zohar*, the righteous* will revive first, then the other men will follow. Torah* scholars will revive first, then it will be the turn of those who distinguish themselves by their practice of mitzvot*. The Midrash* reports that the dead will revive and be called in alphabetical order of their names. It specifies, however, that the most humble will revive first.

The contemporaries of the resurrection. Rabbi Saadya Gaon* observes that the verses of the Torah* and the teachings of our Sages* say nothing about those who will be alive at the time of the resurrection. That is why several views exist on this matter.

But at the present hour, the Zohar* has been revealed to us, which says: "Until then, death will be the result of the grip of the forces of evil. But at that time, it will be the application of the verse 'It is I Who give death and life.' At that time, all those who will not yet have experienced death will therefore receive it from Hashem and they will revive immediately. Why so? In order that nothing of the impurity of the world shall remain, in order that a new world be built, the work of the Hands of the Holy One, blessed be He"[30].

The details of the resurrection. It is the same body that will revive, since it is written "your dead will revive" and not "your dead will be recreated." Indeed, a bone[31] of the body is immutable, and at the resurrection, Hashem will soften it with dew. It will then become like dough, and it is from it that the body can be rebuilt. This is what the Zohar* explains, 2:28b and 3:169a.

Will there be a judgment after the resurrection? In response to this question, three views are found:

1. After the resurrection, there will be the "day of the great judgment." Then each man will be judged according to his actions. This is in particular the view of the Ramban* in his Sha'ar HaGemul*.

2. Each man is judged immediately after his death. There will therefore be no need to provide for another judgment after the resurrection. Certainly, various texts allude to the "great judgment" that will take place during that period. But one must understand this expression as alluding to punishment, to chastisement[32]. Such is the view of Rabbi Yitzchak Abravanel* in his Mayanei HaYeshu'ah*, eighth source, seventh palm.

3. The Ari Zal* says: "You might pose the following question. This soul* has been atoned for by Yom Kippur*, has suffered afflictions that completed this atonement. Then it has known subsequent lives. Why, after all this, should it be judged once more? One must conclude that the 'day of great judgment' concerns only the other nations."

The Nishmat Chayyim* cites this passage of the Ari Zal* and adds: "And what will become of those who died shortly before the resurrection and have not yet expiated their sins through reincarnation or through suffering? I shall answer that in all logic, the date at which their judgment will occur will mean that instead of receiving a punishment applying over a long period, they will be inflicted with a particularly heavy one, whose gravity will substitute for its duration. Thus they will also have a portion in the world to come. But all these notions remain profoundly hidden, and happy is the one who has knowledge of them."

He also examines the various views previously cited, the proofs that can be brought in their support, and the objections that can be raised. The Midrash Talpiyot* reports these explanations.

Life after the resurrection. In the world to come, after the resurrection[33], one will not eat and one will not drink. There will be no more births, no more commercial activity, no more jealousy, no more hatred, no more rivalry. The righteous*[34] will sit, bearing a crown upon their heads, and they will perceive the radiance of the Divine Presence*, according to tractate Berachot* 17a. They will no longer die, according to tractate Sanhedrin* 92a, and will live eternally[35].

ר

[קיץ תש " ה ]

בבקשה לבאר: א) פרטי ענין תחיית המתים, אשר הוא עיקר בדת ישראל, ובכל זה הפרטים בו אינם מבוארים כל צרכם.

ב) ענין כללי בתחיית המתים, והוא: השארת הנפש וקיומה דבר מובן הוא, בהיות הנפש רוחנית וחלק אלקה ממעל, ודומה ה"חלק" ל"הכל". אבל מה מכריח שתקום לתחי' בגוף גשמי דוקא, ומה היא המעלה בזה.

מר אלחנן הכהן, כהן

ניו יארק

תשובה. מצינו לגדולי חז"ל אשר דברו וחקרו בשאלות אלו, אלא שמפוזרים הענינים בכמה מקומות. והנני להביא להלן מקצת ממה שאמרו רז"ל בזה, בתוספת ביאור כפי הדרוש לתשובת השאלות.

אלא שמתחילה יש לתרץ קושית המתאוננים למה מדברים כלל בענינים כאלו, ודי לנו במה שנאמר בכל יום הריני מאמין באמונה שלימה שיהי' תחיית המתים. ובאים בטענה ממה שכתב הרמב"ם (בפירושו למשנת כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא): העוה"ב מעט תמצא... שיחשוב על איזה דבר הוא נופל אם הוא תכלית הטובה... או שיבדיל בין התכלית ובין הסיבה המביאה אל התכלית, אבל מה ששואלים העם כולו ההמון והמבינים היאך יקומו המתים ערומים או לבושים... אם יהיו שם העשיר והדל וכו', עכ"ל.

אבל בודאי אין הרמב"ם מתרעם על שאלת העם, כיון שבכמה מקומות בש"ס ומדרשי רז"ל דנים בענינים האלו גדולי חכמינו. ותלונתו היא על מה שאין חוקרים בגוף ענין עוה"ב ותחה"מ ומהותו, ומסתפקים בשאלה לפרטים הנ"ל וכיוצא בהם בלבד. וע"פ מ"ש הרמב"ם בראש אגרת תחיית המתים שלו משמע, אשר כוונתו בפי' משנה הנ"ל ש"בני אדם נושאים ונותנים רק בתחה"מ לבד היקומו ערומים כו' אמנם העולם הבא (שהוא לדעת הרמב"ם לנשמות בלבד ובא אחרי תחה"מ) שכחוהו לגמרי". ולכן אענה, מה שנלפענ"ד, בשאלות אלו, ועל פי סדר חשיבותן, מתחלה על השני' ואח"כ על הראשונה.

* * *

א. מהו ההכרח אשר תחיית המתים תהי' לנשמה בגוף גשמי דוקא, ואיזה מעלה יש בזה.

ולהבין זה יש להקדים תחלה ביאור ענין תחה"מ, אשר על פי זה יובן מפני מה התחי' באה לנשמה בגוף.

דהנה תחה"מ בחיי האדם שני ענינים בה: א) מדריגה בשלמות מין האדם. ב) מדריגה בקבלת שכר על הנהגתו כפי רצון בוראו.

* * *

ובאמת שניהם אחד הוא, כי הנה האדם (וכן כל פרטי הבריאה) נברא באופן שיעלה משליבה לשליבה בסולם השלימות, ונצטווה להשתדל בזה (ע"י התורה והמצות כדלקמן). וכשיתקרב אל שלימותו עד כמה שהוא ביכולתו בעבודת עצמו, אז עוזרים לו מלמעלה גם ביותר מיכולתו. ונרמז במרז"ל (יומא לט, א) אדם מקדש עצמו מעט, מלמטה בעוה"ז, מקדשין אותו הרבה, מלמעלה, בעוה"ב.

- ובלשון הזהר ע"פ ביאור תורת חסידות חב"ד: אתערותא דלעילא המעוררת את האתערותא דלתתא, אתערותא דלתתא, אתדל"ע הבאה אחרי האתדל"ת.

והנה נתינת שכר, היינו שנותנים להמקבל דבר שטוב לו, ממנו או על ידו.

ממילא מובן שגודל ואמיתיות השכר נמדד על ידי הטוב הבא ממנו.

דוגמא לדבר: פועל המקבל בשכרו לחם לאכול ובגד ללבוש. תלמיד המשמש את רבו והרב בשכרו ילמדנו חכמה. תלמיד המשמש את רבו והרב יורנו תכלית בריאתו ואת הדרך בה ילך בכדי שיגיע לתכליתו.

ובאשר רכוש רוחני נעלה יותר מרכוש גשמי, ואושר נצחי נעלה משניהם, הרי מובן מזה שלימוד החכמה הוא שכר גדול יותר מלחם לאכול, וגדולה עוד ממנו - הוראת ארחות חיים בחיים נצחיים.

והנה כמה מדריגות בטוב, הן המושגים לנו כנ"ל, הן שאינם מושגים 1לנו. הצד השווה שבהם שהגוף או הנפש מתענגת מהם או על ידם. וכיון שהגוף והנפש נבראים ובעלי גבול הם, הרי גם התענוג גבולי הוא, ואם כן גם השכר מוגבל הוא.

למעלה מכולם כשהאדם מקיים מצות בוראו והולך ומזדכך הולך ומשתלם, אשר אז הרי קיום מצוה זו מחבר אותו עם מצווה המצוה, בוראו הבלתי בעל תכלית ובלתי בעל גבול. וחבור וצוותא של האדם הנברא עם בוראו, הרי אין לך טוב למעלה ממנו. נמצא קיום המצוה עצמו הוא שכר היותר נעלה, וכנודע בפי' מרז"ל שכר מצוה 8מצוה.

* * *

ובחסד ד' על האדם הורה אותו באר היטב, את הדרך יעלה בה לשלמותו. ונתונה ומבוארת היא בתורה, ל' הוראה, המקפת את כל חיי האדם מרגע הראשון של ימי חייו ואילך.

כי מובן אשר שלימות כל דבר הוא לפי ערך ומדה שהוא שואף ומתאים אל התכלית אשר בשבילה נברא.

3והנה טעם הבריאה בכלל ובריאת האדם בפרט ותכליתם הוא מפני 4שנתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים דוקא. היינו שהתחתונים (במעלה ומדריגה, כי לא שייך לפניו ית' מעלה ומטה במקום. והם) היש והחומר, יהיו בבחי' ביטול, שעל ידי זה שורה ומתגלה בהם אור ה' אין סוף ב"ה. וביטול זה הוא תכלית ויסוד התורה והמצוה וכמ"ש (דברים ו, כד) ויצוונו ה' לעשות את כל החוקים האלה ליראה את ה'5. וזהו שהתורה והמצות ניתנו למטה, בדברים גשמיים ולנשמה כשהיא מלובשת בגוף גשמי דוקא, כדי שיהפכו היש לאין ויעשוהו כלי לאלקות.

והנה כמו שבמעשי האדם שעליהם נצטווה ציווהו בהתאם לכחותיו ואפשריותו, לאט לאט ומן הקל אל הכבד, כן הוא גם במעלות אשר בהם יעלה מחיל אל חיל הוא ג"כ ממדריגה למדריגה מטפס ועולה מטפס ועולה. וגם בשכר הניתן לו, נותנין לו "כח" לקבל שכרו, היינו שמזככין ומרגילין אותו מעט מעט לקבל אור רוחני וגילוי אלקות - שזהו שכר האמתיי - ההולך וגדל יותר ויותר.

- לבד ממקריים יוצאים מן הכלל בהוראת שעה שהי' גילוי אור שלא לפי ערך, וכמו בעת יציאת מצרים, מתן תורה וכיו"ב -

כי כללות הבריאה בעיקרה הולכת ומתבררת ומשתלמת - (אלא שעתה מתבררות מדריגות הנמוכות שבבריאה בחי' "רגליים ועקביים", ולכן אמרז"ל - שבת קיב, ב - אם ראשונים מלאכים אנן בני אנשים) - אף שחלקים ממנה יש שנופלים הם ממדריגתם לפי שעה. ובפרט במקום שידי אדם בעל הבחירה מגיעות והוא יכול לבחור גם ברע, אשר אז נופל הוא, וחלקו בעולם השייך לו ותלוי בעבודתו, ממדריגתו שבה עומד. עד אשר יעשה תשובה והשיב את עצמו וכל התלוי בו למדריגתו הקודמת ועוד למעלה ממנה. אלא שלע"ע כל זה הוא בהעלם, ולעתיד לבא יתגלה.

ובכלליות שלשה זמנים בזה: עולם הזה, ימות המשיח, תחיית המתים. עולם הזה הוא זמן המלחמה בין היש והרוחני, הטוב והרע. ולאום מלאום יאמץ, לפעמים מנצח הטוב ולפעמים כו'.

בימות המשיח כשישלימו בני ישראל את המלחמה ויבררו הטוב מן הרע ויופרד הרע מהטוב ויפקון מן גלותא אז יגיעו הם לשלמות האדם כמו שהי' קודם חטא עץ 6הדעת, שלא יהיו ישראל תחת שליטת אילנא דטוב ורע. אבל ישנה עדיין לסטרא אחרא בעולם בערב רב. ומובן שממילא עי"ז יש חסרון גם בשלימות בני ישראל. ולכן כל אלו החיים בימות המשיח ימותו קודם תחיית המתים ורק אח"כ יקומו, וכדלקמן.

- ויש לומר שזהו השלימות שאלי' יכול האדם להגיע בכח עבודתו, וע"י השכר שנותנים לו לפי ערך עבודתו. -

ובמשך ימות המשיח עצמם יעלו ע"י עבודתם בסולם השלימות, שלכן ימוה"מ הוא הזמן דהיום 7לעשותם. ואדרבה אז הוא עיקר דהיום לעשותם ותכלית 8שלימותו.

מוסיף על זה בעולם התחי' שיעביר את רוח הטומאה כליל מן הארץ ואין חטא ומיתה בעולם, כי הקב " ה ישחוט ליצר הרע הוא מלאך המות, שאז יהי' תכלית שלימות מין האדם, לא רק כפי ערך עבודתו ושכרה, אלא מה שנותנין במתנה מלמעלה. ולכן מצות בטלות לע"ל בתחיית 9המתים, אלא צדיקים יושבין ועטרותיהן בראשיהן ונהנין מזיו השכינה, שאחרי שהגיע האדם לתכלית שלימותו מקבל שכר נעלה ביותר שאין לנו מושג בזה, ונרמז במלות "עטרותיהן בראשיהן ונהנין מזיו השכינה" - (במ"א נתבאר פי' רמז זה אבל אינו נוגע כ"כ לעניננו) - ושכר זה יתקבל למטה נשמה בגוף דוקא, כי אז יהי' תכלית ושלמות בריאת עולם הזה. שלכך נברא מתחלתו, להיות לו ית' דירה בתחתונים.

* * *

עד כאן ביאור ענין ימות המשיח ותחיית המתים במדריגות שלימות מין האדם.

ולבאר ענינם במדריגות הדעת את ה', גילוי אור האלקי השגתו והרגשתו, יש להבין * כדכתיב (איוב יט כו) ומבשרי אחזה אלוקה, וע"פ מרז"ל (ברכות יוד, א) מה הקב"ה מלא כל העולם אף נשמה מלאה את כל הגוף.

דהנה בחיות הנפש שמחי' את הגוף יש שתי בחינות: א) המתחלק לפי מזג כלי אברי הגוף ומתלבש בתוכם בבחי' אור פנימי ומוגבל לפי האבר. והוא מכח השכל אשר בראש עד כח ההילוך אשר ברגל. ב) כח הרצון, שישנו בתוך כל הגוף, אבל אינו מתחלק לפי חלקי כלי הגוף להתלבש בתוכם בבחי' אור פנימי ממש כפי מזיגתם, כי אם שורה בתוכם בבחי' אור מקיף. למעלה משתי אלו היא הנפש עצמה, שהיא עצם אחד רוחני פשוט.

והנה האדם, מחמת חומר הגוף הגשמי המסתיר, אינו יכול להשיג מהות הרוחניות, אפילו הרוחניות המלובשת בו ממש, דהיינו הנפש וכחותי', אפילו הפנימיים, אבל, על ידי פעולותיהן, מרגיש הוא מציאותן .

וככל הדברים האלו ככה על דרך משל הוא בא"ס ב"ה שהוא: א) ממלא כל עלמין, שזיו השכינה מתלבש בתוכיות העולמות ממש ומתחלק לפי חילוקי מדריגתן. ב) סובב כל עלמין, שהאור הוא בתוכם ממש, אבל אינו מתחלק לפי מדריגתן, כ"א שורה בהם בבחי' אור מקיף. ולמעלה משתי אלו הוא עצמותו ומהותו ית' שאינו בגדר עלמין כלל.

- כמה וכמה מדריגות ישנם בכל אחת מבחינות הנ"ל, ולא כתבתי בזה אלא דרך כלל, וכפי המוכרח לעניננו בלבד. -

והנה, כמו שהוא במשל, הרי בעולם הזה הגשמי והחומרי אין אנו יכולים להשיג מהות אור האלקי, אפילו מהות אור הממלא כל עלמין, כי אם שע"י פעולותיו אנו יודעים ומרגישים מציאותו, וכמש"נ (ישעי' מ, כו) שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה.

מוסיף על זה בגן עדן, שהוא עולם הנשמות ואין שם גוף להסתיר, שמשיגים גם מהות אור הממלא כל עלמין.

מוסיף ע"ז לימות המשיח שיזדכך החומר, והאדם יאיר בו צלם אלקים, וכמו שהי' קודם החטא ועוד למעלה מזה, יהיו גילויים מאור הסובב כל עלמין.

למעלה מכולם לאחר שיחיו המתים, שאז הוא תכלית שלימות עולם הזה, יהי' אז גילוי עצמות א"ס

ב"ה.
אחרי שנתבאר כללות ענין תחיית המתים, נבוא בזה לבאר פרטיו על פי המובא בדרז"ל.

* * *

ב. פרטי ענין תחיית המתים.

זמנה . תנן בית המקדש קודם לקבוץ גליות, קבוץ גליות קודם לתחיית המתים כו' תנן ארבעים שנה קודם הקבוץ גליות לתחה"מ (זהר ח"א קלט, א. וראה ג"כ שם קלד, א).

מקומה . הן הנקברים בארץ ישראל הן שנקברו בחו"ל נשמתם חוזרת לגופם בארץ ישראל.

ומנא אמינא לה, דהנה איתא בכתובות (קיא, א) א"ר אלעזר מתים שבחוץ לארץ אינם חיים שנאמר ונתתי צבי בארץ חיים ארץ שצביוני בה מתי' חיים שאין צביוני בה אין מתי' חיים כו' ולר' אלעזר צדיקים שבחו"ל אינם חיים (בתמי') א"ר אילעא ע"י גלגול (מתגלגלין העצמות עד א"י וחיים שם). ומקשה: גלגול לצדיקים צער הוא, אמר אביי מחילות נעשות להם בקרקע (והולכין בהם עד א"י ושם מבצבצין ויוצאים).

והנה כיון דגם צדיקים שנקברו בחו"ל חיים, על כרחך צריך לומר דלר' אלעזר, לפי המסקנא, פי' הכתוב ונתתי צבי גו' הוא, שאינו מדבר במקום המיתה והקבורה, אלא במקום התחי' שתהי' דוקא בא"י. וגם אותם שבאו לא"י ע"י מחילות נקראים מתי' של א"י, כיון שהנשמה ניתנה בגופם רק לאחר שמבצבצין בא"י, וכדלקמן.

וכיון שכן, הרי אין כל הכרח וראי' שמקום הקבורה נוגע לענין תחה"מ. וא"כ שוב י"ל שגם ר' אלעזר ס"ל דהנקברים בחו"ל חיים. ומובן כפשוטו מ"ש השל"ה (שער האותיות סוף אות ק) א"ר אלעזר מתים שבחו"ל אינם חיים אלא ע"י גלגול. והוא כנ"ל.

אלא שצדיקים זוכים למחילות ואין להם צער גלגול לא"י, משא"כ אותם שאינם צדיקים כ"כ. אבל כולם באים לא"י - ואז נקראים מתים שבא"י - ושם חיים.

ובזה, גם לר' אלעזר, אתיא כפשוטה מתניתין (סנה' צ, א) דכל ישראל יש להם חלק לעוה"ב. ומתורצת תמיהת תוד"ה כל (סוטה ה, א).

והנה ר' אבא בר ממל בכתובות (שם) פליג על ר"א ואומר אשר גם בחו"ל יקומו לתחי'. אבל כיוון שכמה אמוראים בסוגיא זו ס"ל כר' אלעזר או שקו"ט אליבי', ש"מ שהלכה כמותו, וכידוע בכללי הש"ס.

מי הקם בתחה"מ. כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא (תחה"מ) כו' ואלו שאין להם חלק לעוה"ב האומר אין תחה"מ מן התורה כו' (סנהדרין צ, א). והאריך בזה ברמב"ם הל' תשובה פ"ג.

וראה עד"ז במחלקת תשובות וביאורים בקובץ זה חוברת ו-ז, ולא אכפיל הדברים פה *.

נשמות ישנות (שכבר היו פעם בעולם) וגופן. א"ר חזקי' אי תימא דכל גופין דעלמא יקומון ויתערון מעפרא, אינון גופין דאתנטיעו בנשמתא חדא (שהיתה תחלה בגוף אחד ואח"כ באה בגוף שני) מה תהא מנייהו. א"ר יוסי אינון גופין כו' (זהר ח"א קלא, א. ת"ז תי' מ). ופירש דבריו האריז"ל (שער הגלגולים הקדמה ד) וז"ל: אם בפעם הא'... לא זכה לתקן אותה (הנפש) כולה ומת... לכן בעת תחה"מ אין לו לגוף הא' אלא אותו החלק הפרטיי (של הנפש) אשר תיקן הוא בחיים. ולכן כשמתגלגלת הנפש הזאת בגוף אחר להשלים תיקונה... בחי' החלקים של הנפש שנתקנו בגוף הזה השני... הם לזה הגוף הב' בזמן התחי'... וזהו ע"ד הנז"ל בסבא דמשפטים (זח"ב ק, א) בענין היבום. עכ"ל.

ואין להקשות דא"כ יהיו כמה בני אדם שאין בהם אלא איזה חלקים פרטיים מהנפש ולא נפש שלמה,

כי זאת למודעי, אשר כל חלק מהנפש כלול מכל החלקים. וכל חלק בפני עצמו הוא ציור קומה שלמה. אף שמצד היותו חלק מנפש יותר כללית אינו אלא בחינה אחת.

וגדולה מזה מצינו, אשר כללות כל הנשמות יחד אינם אלא נשמה אחת של אדם הראשון, וכמרומז במרז"ל (שמות רבה פ"מ) עד שאדה"ר מוטל גולם הראה לו הקב"ה כל צדיק וצדיק שעתיד לעמוד ממנו יש שהוא תלוי בראשו של אדם ויש שהוא תלוי בשעריו וכו'. וראה תניא פ"ב ופל"ז, אגה"ק ס"ז ועוד.

אופנה . כשם שאדם הולך כך הוא בא. הולך עור ובא עור חרש ובא חרש אלם ובא אלם.

כשם שהוא הולך לבוש בא לבוש כו' אמר הקב"ה יעמדו כמו שהלכו ואח"כ אני מרפא אותן (ב"ר פצ"ה. זח"ג צא, א. וראה שם ח"ב קצט, ב).

פי' הולך לבוש: תני בשם ר' נתן כסות היורדת עם אדם לשאול היא באה עמו (ירוש' כתובות פי"ב ה"ג. וכ"מ בנדה סא, ב). ולפי גירסת התוס' (כתובות קיא, ב) מחלוקת יש בדבר, ולדעת רבי באים בלבושיהם שהיו רגילים בהם בחיים.

ובזהר (ח"א רג, ב): בזמנא דיקומון ישראל מעפרא כמה חגרין וכמה סומין יהון בהון וכדין קוב"ה ינהר לון ההוא שמשא לאתסאה בה. - והוא כמרז"ל (נדרים ח, ב) הקב"ה מוציא חמה מנרתקה צדיקים מתרפאין בה.

סדרה. מתי א"י חיים תחלה, אח"כ* מתי חו"ל (ירושלמי כלאים פ"ט ה"ג וכתובות שם) ואח"כ דור המדבר וי"א האבות (זהר ח"א קיג, א). ר' שמעון אומר מתי א"י חיים תחלה אח"כ מתי חו"ל ואח"כ ישני 20חברון. והטעם פי' בס' אבקת רוכל (ספר שני ח"ד) כדי שיקיצו ויעוררו על שמחה בראותם בניהם שקמו מקבריהם והארץ מלאה מכמה צדיקים וחסידים.

צדיקים קמים תחלה ואח"כ שאר בנ"א (זהר שם קמ, א), מארי תורה ואח"כ מארי מצות (שם קפב, א ובביאורי הזהר). ובמדרש איתא (הובא בס' אוהב ישראל בלקוטים פ' ברכה) שיקומו ויקראו אותם על שמם ע"פ סדר אלפא ביתא אבל מי שיש בו מדת ענוה יעמוד תחלה.

האנשים שיהיו בזמן תחה"מ. כתב רבנו סעדי' גאון (בס' אמונות ודעות סוף מ"ז) בעבור שהכתוב לא דבר בזה ולא רבותינו לא קבלו בזה קבלה, נחלקו בזה כו'.

אבל עתה שזכינו לגילוי ס' הזהר, נמצא שם (ח"ב קח, ב) וז"ל: עד השתא מותא הוות מסטרא אחרא, מכאן ולהלאה אני אמית ואחי', מכאן דבההוא זמנא כל אינון דלא טעמי טעמא דמותא, מיני (מהקב"ה) תהי לון מותא, ויקים לון מיד. אמאי, בגין דלא ישתאר מההוא זוהמא בעלמא כלל ויהא עלמא חדתא בעובדוי ידוי דקוב"ה.

פרטי תחיית הגוף. אותו הגוף עצמו יקום לתחי' וכמש"נ יחיו מתיך, ולא אמר יברא . כי עצם אחד נשאר מן הגוף, ובזמן התחי' הקב"ה מרככו בטל התחי', והעצם נעשה כשאור לעיסה וממנו נבנה כל הגוף (זהר ח"ב כח, ב. וראה שם ח"ג קסט, סע"א).

אם ישנו ליום הדין אחרי שיחיו המתים . שלש דעות בענין זה: א) אחר תחה"מ יהי' יום הדין הגדול שבו כל האדם נדון כפי מעשיו (רמב"ן בס' הגמול ועוד). - ב) כל אדם נשפט תיכף למיתתו ואין מקום למשפט נוסף אחר התחי'. ומה שנמצא בכ"מ הבטוי יום הדין בזמן דלאחר התחי' - פירושו יום עונש ונקמה (מהר"י אברבנאל בס' מעיני הישועה מעין ח' תמר ז'). ג) האריז"ל, וז"ל: ואם תאמר מאחר שעברו על הנשמה הזאת יום הכפורים ויסורים ממרקים כו' ואחר כך גלגולים למה לה לחזור ולהיות נדונית ביום הדין הגדול, ויש לומר כי יום הדין הגדול אינו אלא לאומות העולם. עכ"ל, הובא בס' נשמת חיים מאמר א' פי"ז. ומוסיף ע"ז בעהמ"ס זה: ואם תאמר ומה יהי' מאלו שימותו קרוב לתחי' ועדיין ע"י גלגולים או יסורים לא קבלו עונשן כו', אשיב שהדין נותן שתחת הזמן הארוך של משפטן יקבלו עונש כ"כ עצום ומופלג בזמן קצר שיהי' איכות העונש תחת כמות הזמן, כדי שיזכו לחיי העולם הבא. והדברים האלו הם סתומים וחתומים וברוך היודע. עכ"ל.

- בס' נשמת חיים שם האריך בראיות שהובאו לכל דעה מהנ"ל וסתירתן (תוכן דבריו הובא במדרש תלפיות ענף יום הדין).

החיים אחר תחה"מ. העוה"ב (אחר שיחיו המתים) אין בו לא אכילה ולא שתי' ולא פו"ר ולא משא ומתן ולא קנאה ולא שנאה ולא תחרות אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה (ברכות יז, א) ואינן חוזרים לעפרם (סנהדרין צב, א) וקיימים לעולמים.

ר
נדפסה בקובץ ליובאוויטש חוב' ט ע' 57, המוקדשת ל"י"ב תמוז-י"ח אלול תש"ה", וראה לקמן אגרת רט (ז' שבט) שמציין לזה "בקובץ הבע"ל בקרוב", א"כ נדפסה בחודש שבט תש"ו, ויש מקום לשער שנכתבה בתחלת תש"ו.

מר אלחנן הכהן : אגרות נוספות אליו - לעיל קפט, ובהנסמן בהערות שם.

*) בכמה מקומות מובא, בביאור ענין תחה"מ בגוף דוקא, אשר כמו שהיתה העבודה, קיום התורה והמצות, על ידי הנפש והגוף יחדיו באופן שיש מקום לבחירה, כמו כן גם קיבול השכר והעונש צ"ל ע"י שניהם יחדיו, וכמרז"ל (סנה' צא, א).

אבל על פי זה מתורץ רק חלק הטפל שבשאלתנו, היינו: מפני מה יש במדריגות קבלת השכר, גם מדריגה של נתינת שכר לנשמה וגוף יחדיו. אבל עיקר השאלה, והוא: מדוע תכלית הטוב והעילוי הוא בעת התלבשות הנשמה בגוף דוקא, במקומה עומדת.

1) ראה בפיה"מ שם להרמב"ם שהאריך.

2) בארוכה עד"ז ראה במכתב כ"ק מו"ח אדמו"ר שליט"א הנדפס ב"התמים" ח"א ע' כה.

3) תניא פל"ו. ומ"ש בזהר (ח"ב מב, ב) ובע"ח (בתחלתו) באופן אחר - ראה בזה ד"ה שוקיו עמודי שש דשנת ה'תש"ב.

4) תנחומא פ' נשא טז.

מכתב כ"ק מו"ח אדמו " ר : נדפס באג"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע ח"י אגרת ג'תשכ. וראה גם לקו"ש ח"ז ע' 30 ואילך.

5) ראה בזה באריכות בלקוטי תורה ד"ה את שבתותי תשמורו ס"ג.

6) ראה ג"כ בראשית רבה פי"ב, ו. ובאריכות בס' עבודת הקדש ח"ב פל"ח.

7) ראה כל הראיותש הובאו ע"ז באגרת הקדש לרבנו הזקן סי' כו.

ודברי המרב"ן בפי' על התורה (דברים ל, ו) לא זכיתי להבין. גם לדבריו, לא הי' לאדה"ר שכר על שש מצות שנצטווה קודם החטא.

ומה שהביא ממרז"ל (שבת קנא, ב), יש לפרשו כפי' רש"י שם )ועיי"ש בהגהות יעבץ).

ואולי י"ל בדברי הרמב"ן, דלפעמים גם משך זמן דתחה"מ נקרא בשם ימוה " מ , ובזה מדבר. ודוחק.

8) ראה בזה באריכות בתורה אור ד"ה אוסרי לגפן, ד"ה וככה תרל"ז (תורת שמואל שער רביעי) פרק יז ואילך. וכן משמע גם ברמב"ם הל' תשובה סוף פ"ט וסוף הלכות מלכים, אבל הרמב"ם לשיטתו דאין בין עולם הזה לימוה"מ אלא שיעבוד מלכיות בלבד דפליגא על מרז"ל דשבת שהובא בהערה שלפני זו. ואכמ"ל.

9) נדה סא, ב וכפי' התוס' שם. אגה"ק סוף סי' כו (וצע"ק מתניא הגהה בפל"ו. וי"ל אשר שם ובלקו"ת ד"ה והי' גו' יתקע בשופר ס"ה הוא לשיטת הרשב"א וחי' הר"ן - הובאה גם בס' סדרי טהרה נדה שם - שאין מצות בטלות לתחה"מ). וראה ג"כ ש' התשובה לאדמו"ר האמצעי - ח"ב פרק לב.

ובחילוק זה, שדוקא בתחה"מ מצות בטלות ולא בימוה"מ, מתורצים כמה מהמקומות שציין עליהם בהגהות מהר"ץ חיות בנדה שם.

) ראה רמב"ם הל' תשובה פ"ה ה"ב, אגה"ק סי' יז, לקו"ת סד"ה אני ד' אלקיכם דפ' שלח ועוד. שו"ת השיב משה סימן א.

*) המבואר מכאן ולהלן מיוסד עפמשנ"ת בתורת חסידות חב"ד. ראה ד"ה אין ערוך לך (דשנת תרנ"ב), ד"ה וישב יעקב (דשנת תרע"ה) ועוד.

) ראה ברכות מט, א. תנחומא פ' נח יא. רמב"ם הל' מלכים פי"א. מכתב כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע בקובץ מכתבים א ע' כג.

) מי מוליך הגוף לא"י.. א"ר יצחק גבריאל מוליך (זהר ח"א קכח, ב).

מכתב כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע: נדפס באג"ק שלו ח"א אגרת קל.

) טעם הדבר נתבאר בזהר (ח"א קיד, א) וז"ל: ריב"א שאל לר"ח א"ל מתים שעתיד הקב"ה להחיותם למה לא יהיב נשמתהון באתר דאתקברו תמן וייתון לאחייא בארעא דישראל א"ל נשבע הקב"ה לבנות ירושלים ושלא תהרס לעולמים כו' לפיכך אין מקבלין נשמתן אלא במקום קיים לעולמים כדי שתהי' הנשמה קיימת בגוף לעולמים - וכל ארץ ישראל בכלל ירושלים היא כדאמר שם קודם למאמר זה.

) בנודע ביהודה (מהד"ת חלק יו"ד סי' רה-רו) כותב - בלי הבאת כל ראי' - דהלכה כר' אבא. ותמה לע תמה אקרא דר' אבא יחיד הוא שם. והסוברים כר' אלעזר הם קרנא, ר' חנינא, אחוהי דרבה. וגם רבה ואילפא משמע שם דס"ל כר' אלעזר. ור' אילעא ואביי שקו"ט אליבי'.

גם בירושלמי (כלאים וכתובות), בראשית רבה (פצ"ו. ושם נסמן) ובכמה מקומות בזהר מוכח דהנקברים בחו"ל נשמתן חוזרת לגופן לאחר שבאים לא"י דוקא כר' אלעזר ולא כר' אבא - (איברא הרמ"ז לזהר ח"א דף קלד, ב כתב וז"ל: ותחלה יקומו במקומם באותה נשמה שהיתה להם בעוה"ז ואח"כ יתגלגלו במחילות שהוא צער להם כו' ואח"כ יעלו בא"י ושם יקבלו נשמתם ר"ל העטרה נפלאה נשמה חדשה. עכ"ל. וצע"ג דבעל המימרא בזהר, שאת דבריו מפרש הרמ"ז, הוא ר' יצחק. ובזהר שם (קכח, ב) איתא: אותו הגוף עומד בא"י ושם נכנס בו נשמתו אר"י מי מוליך הגוף לא"י כו' א"ר יצחק גבריאל מוליך.

ושם (קלא, א): ואינון דלבר (חו"ל) יתברי גופא דילהון ויקומון גופא בלא רוחא כו ' עד דימטון לא"י ותמן יקבלון נשמתא. ומשמע שם שזהו סיום דברי ר' יצחק שם) - סוף דבר: דברי הנו"ב צע"ג לאנשים עכרכי.

כן הביא שם הקושיא מפני מה לא עלו בעלי התוס' לארץ ישראל כיון שבזה תלוי ענין תחה"מ. ותירץ, בשם בנו, דהתוס' לשיטתי' (שם קי, ב) דעכשיו אין מצוה לדור בא"י, כיון דא"א ליזהר במצותי'. - וג"ז לא זכיתי להבין דהלא הא דדוקא מתי א"י חיים, אינו דיעקב ויוסף הטריחו להקבר בא"י.

ואפשר הי' לפרש כוונת הנו"ב, דמפני הטעם דא"א ליזהר במצותי' לא רצו בעלי התוס' לעלות לא"י, ומבאר דמצינו להתוס' דס"ל טעם זה בענין מצות דירה בא"י - אבל לא משמע כן בלשונו.

) י"א אשר כללי הש"ס לא נאמרו אלא בדברים הנהוגים בימיהם (מהרי"ק שורש קסה הובא בתוי"ט כלים פ"ג מ"ב. וראה ג"כ מלוא הרועים ח"ב אות שי"ן סעיף כא), אבל מלבד דמסיק שם דכל כמה שנוכל לקיים הכלל נקיים, הנה נראה פשוט דאין זה אמור אלא בהכללים פלוני ופלוני הלכה כפלוני וכיוצא בו, דטעם כלל זה הוא מפני שידעו שהאחד הי' גדול ובקי יותר מחברו בדינים אלו (ראה ג"כ ב"ב סה, א), שלכן מצינו אשר בזוג אחד עצמו הרי במקצוע זה הלכה כפלוני ובמקצוע שני - כבעל מחלקתו. - לדוגמא: ר' ששת ור' נחמן הלכה כר"ש באיסורי וכר"נ בדיני (תוד"ה ר"ש עירובין לב, א. וראה יד מלאכי סי' קסב). רב ושמואל הלכה כרב באיסורי וכשמואל בדיני. ופי' הרא"ש (ב"ק פ"ס ס"ד) לפי שידעו ששמואל הי' רגיל תמיד לפסוק דינין ולכך הי' מדקדק בהן ויורד לעומקן ומשכיל על כל דבר אמת וכן רב הי' רגיל לדקדק בהוראת איסור והיתר לכך סמכו על הוראותיו לעניני או"ה -

ובמילא יש מקום לומר שלא נאמר הכלל אלא בדינים הנהוגים.

אבל בכללים אשר השכל מחייבם, וכמו יחיד ורבים הלכה כרבים וכיו"ב, הרי שכל זה עצמו מחייב הכלל גם בענינים שלא נהגו בזמנם.

*) זה עתה ראיתי במדרש תלפיות ענף חלק לעוה"ב, בשם ר' בחיי והריקנטי, וז"ל: מה ששנינו ואלו שאין להם חלק לעוה"ב פירוש אין להם חלק ידוע בפני עצמן , אבל הם נהנים וניזונים מכמה אוצרות של צדקה הגנוזים לאותם שלא זכו.

) הרמ"ז לזהר (שם) אחר שהביא דברי האריז"ל כתב, דלר' יצחק דפליג על ר"י בזהר, הרי להאדם שלא תיקן אלא חלק פרטי מנפשו, הקב"ה נותן לו בזמן התחי' נשמה בתורת חסד אולי יעשו מצות באותה שעה, שאז יתקיימו בעולם ע"י אותה הנשמה, ואם לא יעשו יהיו אפר תחת כפות הצדיקים כו'.

ומדלא הביא האריז"ל אלא דברי ר' יוסי נראה דסבירא לי' כוותי'.

) אין כאן המקום לבאר ענין זה בארוכה. ואסתפק בדוגמא: אדם אשר הצטיין בקיום מצות ואהבת את ד' אלקיך ותיקן חלק נפשו זה, הנה בקום הגוף לתחי' ובו רק חלק פרטי זה, הנה בכל זה יהיו בו גם שאר עניני הנפש: נפשו תתבונן בגדולת ד' לקיים מצות וידעת, תהי' בה מדת היראה וכו'. אלא שכל זה יהי' מפני שהוא אוהב ה' ולכן רוצה לקיים רצונו, או, בפנימיות יותר, שמצד האבה רוצה לדעת גדולת האהוב, יראה הוא להיות נפרד מן האהוב וכו', וכמרז"ל (סוטה לא א) ירא אלקים האמור באברהם מאהבה כו' דכתיב זרע אברהם אוהבי. - וראה בלקו"ת ד"ה אלה מסעי (השני) ס"ב.

) שקו"ט בזה הרד"ל בפי' לפדר"א פל"ג ס"ק עז.

*) ועדיין הדבר במחלוקת בין החכמים כמה זמן יהי' בין תחי' לתחי' (אבקת רוכל ספר שני ח"ד) - ראה זח"א (קלט, ב ושם). ראב"ע לדניאל יב, ב. שו"ת הרדב"ז ח"ג סי' תרמד בשם הריטב"א, הובא בעיקרי הד"ט ליו"ד בסופו.

) כן הוא דעת ר' יוחנן. אבל בזהר ח"ג (קסח, ב) ס"ל דדור המדבר חיים בקדמיתא כד"א יחיו מתיך. ופליג בזה על הש"ס בבלי וירוש' וכו' דמפרש יחיו מתיך על מתי ארץ ישראל. - ולשתי הדעות, הן בזח"א הן בזח"ג, דור המדבר יש להן חלק לעוה"ב, וכדעת ר"א (סנה' קי, ב. וראה תוד"ה ורמו ב"ב עג, ב).

20) באבקת רוכל (שם) מביא גם דעת רבי יהושע בן מנסיא: יחיו מתיך אלו ישני חברון ואח"כ מתי א"י ומתי חו"ל. וא"כ הוי דלא ככל הנ"ל. - דרך אגב, תנא זה לא מצאתיו לע"ע בשום מקום אחר. ואולי צ"ל ר' שמעון בן מנסיא. (ר' יהודא ב"מ משמע - בברכות יוד, א - שהוא אמורא ולא תנא).

) ראה מעבר יבק ח"ג פ"ג שנסתפק בזה. ועיין גם כן תורת שלום ס' השיחות סוף ע' רכג.

וצ"ע.

תורת שלום.. ע' רכג : בנדפס ע' 1.

) במ"א (פדר"א פל"ד) כתוב שנשאר תרווד רקב. אבל ברבקת רוכל ספר שני ח"ד ובעבודת הקודש ח"ב פ"מ פי' שהיינו הך.

ע"ד עצם זה ומקומו ראה בב"ר (פכ"ח, ג) שהוא בשדרה. יש אומרים שהוא במקום קשר של תפלין (לקוטי נ"ך להאריז"ל שופטים וראה ג"כ לקוטי הש"ס מס' ר"ה). ויש אומרים שהוא עצם התחתון שבשדרה (ערוך מע' לוז. עבודה"ק. אבקת רוכל שם).

) כן מפרשים: ר' סעדי' גאון (בס' האמונות ודעות סוף מ"ז ובמ"ט), הראב"ד, הרמב"ן, רמבנו מאיר בן טודרוס הלוי, בס' עבודת הקדש (ח"ב פמ"א), השל"ה 0בהקדמה חלק בית דוד), רבנו הזקן (לקו"ת פ' צו ד"ה ששת ימים רפ"ב. שם ביאור לד"ה שובה ישראל), וחולקים על הרמב"ם (הל' תשובה פ"ח ה"ב) המפרש מרז"ל זה על עולם הנשמות.

והנה, לכאורה, כיוון דבתחה"מ אין שם אכילה ושתי', הרי מה שארז"ל (פסחים קיט, ב.

ב"ב עד, ב ושם) שלעתיד לבוא הקב"ה עושה סעודה לצדיקים

- ורוב המכריע של המפרשים ביארו מרז"ל אלו כפשוטן, בסעודה גופניית: ראה ר' סעדי' גאון הובא בס' שבילי אמונה נתיב יו"ד פ"ב, הרשב"א בבבא בתרא, הרמב"ן לבראשית א כא, ר' בחיי שם ובכד הקמח סוף את ח, הראב"ן בספרו מאמר השכל, הראב"ע לדניאל יב ב, ראב"ד להל' תשובה פ"ח ה"ד, עבודת הקודש ח"ב פמ"א, חדא"ג מהרש"א בבבא בתרא, לקוטי תורה ר"פ צו ועוד.

דעת הרמב"ם בהל' תשובה שם משמע דמרז"ל אלו הם משל, אבל כנראה אינו שולל הפשט ג"כ, כי הרי כתב הרמב"ן באגרת ההתנצלות על ספר המורה, וז"ל: ואמת שמענו שהרב הגדול מחזיר במדרשי רבותינו ובהגדותיהן, שכל הדברים יהיו כהוויתן בסעודה העתידה ביין המשומר ולויתן, עכ"ל. ובזה מתורצת גם השגת הראב"ד על הרמב"ם שם. ויעויין בזהר ח"א קלה ע"א ואילך, ובהגהה בעבודת הקדש שם -

סעודה זו תהי' בימות המשיח (הר"א בן הרמב"ם בס' מלחמות ה') או בתחלת זמן התחי' (רשב"א ר' בחיי שם. וראה ג"כ הראב"ע שם), וסרה הערת הכסף משנה על הראב"ד בהל' תשובה שם.

וצ"ע דבלקו"ת שם משמע דסעודה הגשמיית תהי' בזמן דעטרותיהן בראשיהן, שהוא בזמן מרז"ל העוה"ב אין בו לא אכילה כו'.

ולכן נ,ל, דמרז"ל דעוה"ב אין בו אכו"ש, בא ללמדנו דלא כעוה"ז עוה"ב, דבעוה"ז קיום וחבור הגוף והנפש הוא רק ע"י אכו"ש, ובעוה"ב יהי' זה ע"י שנהנין מזיו השכינה, שמזה יהי' נזון גם גוף הגשמי 0ראה בזה תשובות וביאורים בקובץ חוברת ג), אבל תהי' שם אכו"ש וסעודה גופנית לצדיקים לתכלית אחר (ראה בלקו"ת) ולא בשביל קיום הגוף.

וק"ל.

) ראה הראיות ע"ז בהנ"ל בהערה 22 ובזהר שהובא בהערה 13.

תשובות ובאורים בקובץ חוברת ג : דלעיל ח"א אגרת קסג (ע' שיא).